"הסלבריטאים מחליפים את מודל הגיבור המסורתי בטקס הדלקת המשואות, אבל האתוס הציוני עדיין תקף"
ד"ר אור ברק, רק בשבוע שעבר סירב טל פרידמן לה דליק משואה בטקס הממלכתי ביום העצמאות בהר הרצל. עוד לפני שנדבר על כך, מעניין לשמוע כיצד השתנו דמותם ואופיים של משיאי המשואות לאורך השנים. האם סלברי טאים תמיד היו מצרך נחשק על הבמה בהר הרצל?
"סלבריטאים לא תמיד היו שם מצרך נחשק, מהטעם הפשוט שבעשורים הראשונים לקום המדינה, עוד לא היה מושג כזה סלבריטאי. כמו בעולם המערבי כולו, כך גם בישראל, הסלבריטאי נולד בחסות הדמוקרטיה ותקשורת ההמונים - ומקומו מחליף בהדרגה את מודל הגיבור המסורתי.
"אז לשאלתך, הסלבריטאים נעדרו מטקסי הדלקת המשואות משנות הה05 ועד שנות הה08. העובדה שמה שנות הה09 ואילך הם החלו להופיע בטקס, היא עובדה מוגמרת שמתכתבת באופן טבעי עם מאפייני העידן הפוסטההרואי שבו אנו חיים. אתה שואל מה עדיף? אני אישית מתקשה להיפרד מהעידן ההרואי. לו זה היה תלוי בי הייתי מתעקשת להמשיך להאיר את קרני הזוהר ולפזר את אבק התהילה רק מעל ראשי הגיבורים. אבל בעולם שבו אנו חיים היום, זה לא באמת ישים".
הסלבריטאים על בימת הטקס הם כמובן רק עוד סימפטום לזרמי עומק בחברה הישראלית, שבאים לידי ביטוי גם שם. האם הטקס באמת מייצג את העם היושב בציון כפי שאולי נהוג לחשוב?
"שאלה מורכבת, אבל אולי התשובה היא בגוף השאלה. אפשר לשאול אם 'העם היושב בציון' הוא היום 'החבה רה הישראלית'? אני חושבת שטקס הדלקת המשואות משקף לעיתים את העם היושב בתל אביב, יותר מאשר את העם היושב בציון. אבל בראייה רחבה ניתן לזהות פסיפס של החברה הישראלית בכללותה. יותר מכך, העובדה שציבור כה רחב מעורה בכל שנה מחדש בטקס הזה מוכיחה שהוא מתחבר לתכנים שנוצקים בו ומעידה שבפרספקטיבה של עשורים, התמהיל הטקסי מאוזן וזהות מדליקי המשואות, שמגיעים מכל שדרות העם, מבטאים את החברה הישראלית על גווניה השונים".
בספרך, שעוסק אמנם בפרס ישראל אך מתייחס גם ליום העצמאות, את כותבת שהשמדת מרבית יהודי אירופה בשואה והתפרצות מלחמת העצמאות - היו הרוח וההשראה שלאורן התעצבו הטקסים הלאומיים שהשתרשו ביום העצמאות. עד כמה נצמדים כיום הטקסים השונים לנרטיב המקורי של השמדה לאומית, מלחמה ותקומה מחודשת?
"עצם העובדה שחוק החינוך הממלכתי, חוק השירות הלאומי, הקמתו של ארכיון העם היהודי, חוק 'זיכרון השואה והגבורה - יד ושם תשי"ג' ומוסד פרסי ישראל נוסדו באותה שנה, ,1953 ביוזמתו של מי שהיה אז שר החינוך, בןהציון דינור - מצביעה באופן מובהק על התה פיסה שבה התעצבו דפוסי ההנצחה והטקסים הלאומיים בשנים הראשונות. תפיסה שאומרת 'עלינו ליטול את גורלנו בידנו'.
"אבל בניגוד לטקסים דתיים - טקסים חילוניים, ובה כלל זה גם טקסי הלאום, אינם מתנהלים בוואקום. הם מתכתבים עם החברה הישראלית ומשתקפים בהתאם. כך למשל, אם מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה הובילו לניפוץ מיתוסים בנרטיב העל הציוני, אז אי אפשר לצפות שלא נמצא את הרסיסים האלו גם על רחבת בימת יום העצמאות. במילים אחרות, הנרטיבים מושפעים מרוח התקופה ומשתנים בהתאם, אבל אפשר עדיין לזהות בבירור גם ניסיון להמשיך ולשמר אתוסים ציוניים מקוה ריים, שעדיין תקפים".
האינטרס העליון
מעבר לנרטיבים המקוריים שהזכרת, כיצד השתנו נושאי הטקסים לאורך השנים, ואילו שינויים בחברה הישראלית הם סימלו?
"בכל העשור הראשון שבו התקיים הטקס, לא נבחרו נושאי על. כיאה לטקס שנמצא בחבלי לידתו, כל מטרתו היתה להתוות ולהשתרש כריטואל טקסי, ולהדגיש את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית.
"בשנת 1960 נדמה שלא היה אפשר להתעלם מציון יום הולדתו המאה של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. ואכן, הוחלט לבטא זיקה באמצעות בחירת שישה מדליה קי משואות שנחשבו לוותיקי התנועה הציונית, ושישה מדליקים נוספים כנציגים שונים מרחבי הארץ".
ומאותה שנה ואילך, נבחרו ציוני דרך משמעותיים בתולדות היישוב והמדינה, ומדליקי המשואות התא פיינו בזיקה לנושא שנבחר באותה השנה.
"נכון. כך למשל, בשנות הה06 נבחרו נושאים שאה פיינו את רוח התקופה: התנדבות לגדודים עבריים, נציגי יישובי ספר, לוחמי מח"ל ובריגדה. לשנות הה07, שזוהו עם גל עלייה מברית המועצות, נבחרו ברוח התקופה הוקרת העלייה והעולים, תוך שילוב רבים מהם כמדה ליקי משואות. בשנת 1973 הושאו המשואות לציון חצי יובל למדינת ישראל; ,1978הבו במלאת 30 שנים למדינת ישראל ושנה למהפך השלטוני, מדליקי המשואות היו בנים של לוחמי המחתרות, שהוצגו כצאצאי הלוחמים למען תקומת ישראל.
"משנות הה08, נושאי העל שנבחרו הם כבר פחות הישרדותיים. לצד נושאי 'חובה' כגון שנת ירושלים (1993) ומאה שנות ציונות (1997) נבחרו גם תחומי התה רבות והאמנות, חקלאות, תעשייה, טכנולוגיה, תיירות, ועוד. מגמה זו נמשכה גם בעשורים האחרונים. אז מהבה חינה הזאת, הנושא שנבחר השנה, 'יד פוגשת יד אחות', תואם את המגמה שהתפתחה".
מגמה נוספת שהתפתחה לאורך השנים היא היעדר נאום מצד ראש הממשלה, דפוס שהשתנה ב 2018 כאשר בנימין נתניהו עלה לנאום. האם היה בכך כדי לסדוק את הקונצנזוס מסביב לטקס?
"מי שחושב שאפשר להעניק לטקס לאומי ממלכתי את אופיו המשלב והמאחד בזכות מופע מרהיב ומפואר, לא מבין את גודל האתגר. כוחו של הטקס הוא במסורות ארוכות השנים, בטח כשמדובר בטקס שמתקיים ברצועת הזמן של טקס הדלקת המשואות.
"בעיניי יש קשר ישיר בין כוח טקסי הלאום לכוחה של האומה. מהמקום הזה, על המדינה לשאוף לעשות כל שביכולתה כדי למנוע כל יוזמה שעלולה להחליש את הטקס הזה. ברמה המדינית, זה צריך להיות האינטרס העליון שלה בכל הקשור לטקסי הלאום.
"עם זאת, זה לא יהיה נכון ולא הוגן לדעתי להשוות בין שנת ,2018 שהיתה שנת הה07 למדינה, לבין שנת 74 למדינה. כל שנה היא שמחה, אבל יש שנים חגיגיות במיוחד, ושנת הה07 היא ללא ספק אחת כזאת".
עוד בענייני מגמות ודפוסים, האם החלטת שר
התרבות שלא להשתמש בזיקוקים במהלך הטקס היא אכן רגישה ומתחשבת או רק אקט זמני? גם רעש והמולה מהופעות הרחוב עלולים ליצור פאניקה בקרב מי שמועד לכך.
"אני חושבת שזו החלטה אמיצה וחשובה. כמי שמכירה מקרוב יותר מהלום קרב אחד, שקורא 'לחדול אש', אני מודעת היטב לנזק האדיר שמופע זיקוקים כזה מעורר בקרב אלפים מהלומי הקרב בישראל. הדברים מתיישבים גם עם נתוני עמותת נט"ל, שלפיהם כ־%51 מהלוחמים שהשתתפו במהלך שירותם הצבאי בקרבות לחימה - חווים את הקפצונים בפורים ואת הזיקוקים ביום העצמאות כתופת חיה. לא ייתכן שאנחנו כחברה, נסכים לחרב חודשים ארוכים של טיפול בהלומי קרב כדי שלא להחריב חלילה משהו משמחת החג.
"אגב, הזיקוקים הם לא סוגיה ישראלית ייחודית. החברה הכי טובה שלי מתגוררת באנגליה ומעידה שהחברה האנגלית מתמודדת עם חוויות וטראומות דומות. יש לה שכן בן 97 והזיקוקים שמשוגרים לרגל חגיגות השנה האזרחית החדשה מדי שנה - מייצרים אצלו התקפי חרדה ממלחמת העולם השנייה".
מחורבן לגאולה
סוגיית הזיקוקים רגישה יותר דווקא ביום העצמאות, משום, למשל, שטקס הדלקת המשואות משמש כטקס מעבר מיום הזיכרון. נדרש ריכוך מיטבי, אולי איזון, בין שני המועדים.
"הוא אכן טקס מעבר בדרגת חשיבות עליונה. מבחינה זאת הוא נמנה עם קבוצת הטקסים הדומיננטית והמשמעותית ביותר בשדה הטקסי. תפקידו להעביר באופן רשמי את ההוויה השוררת במדינת ישראל, ממצב של אבל לאומי למצב של שמחה וחגיגיות לרגל יום עצמאותה של המדינה, בשלושה שלבים: הפרדה - ניתוק מן הסטטוס הקודם; שלב השוליות - שלב ביניים שבו הפרט כבר התנתק מהסטטוס הקודם אך עדיין לא חל בו מעבר לסטטוס החדש; ושלב ההצטרפות - כאשר נוצרת הזהות עם הסטטוס החדש וקבלתו.
"המנחה שלי, פרופ' מעוז עזריהו, התמקד בין היתר במעבר הפיזי מהמוקד הטקסי של יום הזיכרון בכותל המערבי, למוקד הטקסי של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. לטענתו, המעבר מהכותל - שמייצג חורבן ושאיפות משיחיות לגאולה, הקמת המקדש; אל הר הרצל, כמייצג את חזון התקומה, ריבונות ממלכתית - מדגיש את מוטיב המעבר מחורבן לגאולה. לפי פרשנות זו, הכותל מייצג את סופו של הבית השני, בעוד הר הרצל מייצג את כינונו של הבית השלישי".
המוקדים הטקסיים הללו הם עוד עדות לשילוב של שמחה ושכול בחיינו. ההיסטוריה שלנו הביאה לכך שהצמדת הימים הפכה בלתי נמנעת?
"שורה ארוכה של מחקרים עבי כרס נכתבו, ומוסיפים להיכתב, על משמעות הצמדת הימים. במקביל, נכתבת שורת מחקרים שעניינם ההסתייגויות מהצמדה זו. הצמדת הימים ביטאה את תפיסתו של דוד בן־גוריון, שלפיה נסיבות מותם של האנשים שאותם אנו מבקשים לזכור היום, הן שמאפשרות לנו לחגוג מחר; ולכן 'לעצם סמיכות יום הזיכרון (ולא האבל) ליום החג אין לחשוש. מן הדין שיהיו קרובים זה לזה'.
"התפיסה המנוגדת, שנולדה במעמד הצמדת הימים, מסתייגת מעירוב השמחה והאבל, ומשזירה של חובת הזיכרון בחגיגות הלאום. כפי שציינתי, שתי התפיסות חיות ובועטות גם היום ומשקפות דיון עקרוני שנוגע בעצביה החשופים ביותר של החברה הישראלית לדורותיה".
תפאורה? הדגל הוא העניין
בואי נחזור לסירוב של טל פרידמן להשתתף בטקס. האם נכון שאנשי תקשורת ואפילו עיתונאים יהיו, כביכול, "חייבים" למקבלי ההחלטות?
"לשמחתי, אני יכולה לספק שורת דמויות שזכו בהוקרה ממלכתית גם בשעה שתקפו את השלטון שהעניק אותה. אני רוצה להאמין שהמחשבה ש'אם אקבל את ההוקרה אהיה חייב למקבלי ההחלטות' היא מחשבה קונספירטיבית שלא מצויה בקרב מקבלי ההחלטות".
בכלל, כמה מעורבות פוליטית יש לשר הנבחר בכל הקשור לזהות משיאי המשואות? עד כמה קיימת פוליטיזציה גלויה ומפורשת בהליך?
"כמו בפרס ישראל, גם בהדלקת המשואות, גם אם אין 'פוליטיזציה גלויה ומפורשת', הרי רוחה של ועדת השרים, שבראשה עומד שר התרבות, שוררת בהליך הבחירה. נוסף על כך, יש לוועדת השרים נציג מטעמה בוועדה הציבורית, ותמיד אפשר לטעון לכאורה שהוועדה מתחשבת ברוח התקופה, ברוח השלטון, ברוח השר המכהן וברוח ועדת השרים, שלה היא מגישה את בחירותיה".
בטקס הנוכחי והקודם שתי נציגות מרכזיות היו ריטה ושירה איסקוב. באשר לאיסקוב, היה מי שפקפק בבחירתה, בתרומתה למדינה.
"בשבוע שפורסמה הבחירה בריטה נתקלתי בפוסט של חברה שלי בפייסבוק, מנהלת חינוכית בספריית פיג'מה, מיכל ברגמן. אצטט אותו: 'תדע כל ילדה שעלתה לישראל, שגם אם בכיתה צוחקים עליה, שגם אם היא שרה עם מבטא כבד, שגם אם היא לא מבינה איך תסתדר במקום הקשוח הזה שהוא ישראל; שיש סיכוי שיום אחד היא תשיר בעברית, ובשפת האם המצחיקה הזאת שלה, ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, תדע שגם ריטה הגדולה היתה פעם ילדה כמוה. תדע ותתעודד'.
"זו לדעתי התמצית המזוקקת שאמורה לנבוט מכל בחירה ובחירה. גם בדמותה של שירה איסקוב טמונים מסרים שמקפלים בתוכם אומץ לב, נחישות, גבורה אזרחית, עוצמה. זה לא הוגן לקחת את כל הערכים האדירים שטמונים בנשים כמו ריטה או שירה ולצמצם אותם לכדי 'אישה', 'זמרת', 'מוכה'. כל אחת מהן היא פי מיליון יותר מזה. כל אחת מהן היא מודל לחיקוי".
לסיכום, שאלתי אותך קודם לכן אילו שינויים עבר טקס הדלקת המשואות לאורך השנים. בהתחשב באלה, כיצד את חושבת שעתיד להיראות הטקס בעוד, נאמר, שניים או שלושה עשורים מהיום?
"אני לא מתיימרת לנבא, אך רק יכולה לקוות שטקסי הלאום בכלל, וטקס הדלקת המשואות בפרט, ימשיכו לינוק מחוסנה של החברה הישראלית ולהעצימה. אני מאחלת לטקסי הלאום שלנו שתמיד ינצחו עליהם צוותים שישכילו למצוא את המכנה המשותף הרעיוני שמחבר את החברה הישראלית. צוותים שיזכרו שתפאורה תלת־ממדית ופירוטכניקות משוכללות נועדו להרשים את דעת הקהל, אבל שהאפקט היעיל ביותר להרטיט את לב הקהל הוא לא אחר מאשר דגל הלאום מתנוסס בגאון".