השאלון הקטן

עם עדי בינס, מחברת "שורשים במים", הוצאת כרמל

הגיבורה היא ילדה מאומצת, שיוצאת למסע לגילוי שורשיה. השורשים הביולוגיים שלנו כל כך חשובים לדעתך?

"יש משמעות לשורשים הביולוגיים, אך מציאתם לא בהכרח תפתור לאדם מאומץ את שאלות השייכות. הגיבורה גדלה בקיבוץ שהיה סביבה מוגנת ומחבקת, אבל מורכבת. אולי בזכות הגילוי שהיא מאומצת היא יכולה להסתכל גם על חייה במבט חיצוני. לאחר השירות הצבאי היא מחליטה לפתוח את תיק האימוץ, שלוקח אותה לארץ רחוקה. כל הזמן מנקרות בראשה ובליבה שאלות לגבי מקומה בסיפורי חייה ומידת השייכות שלה לנרטיבים השונים. במידה מסוימת היא מחליטה לא להחליט, וכך חוויית הזהות שלה הולכת ומתפצלת".

באותה מידה שזה ספר על אימוץ, זה ספר על אימהוּת.

"אמה המאמצת אוהבת אותה בכל ליבה, מעניקה לה חופש ונמצאת שם עבורה כל חייה, גם בבחירתה לחפש את האם הביולוגית. שאלת האימהות חוזרת, למשל, גם כשהיא מלווה חברה לבצע הפלה ותוהה אם גם אמה הביולוגית שקלה להמית אותה. מעת לעת עולה אצלה גם השאלה איזו אמא היא תהיה, אם תהיה. לטעמי אימהוּת זו זהות שאנחנו נמצאות בה בשיח פנימי מגיל צעיר, במקביל לכל שאר הזהויות שלנו".

את אקדמאית הכותבת מאמרים אקדמיים על הגירה. מדוע לכתוב פרוזה?

"בעשור האחרון ראיינתי יותר ממאה אנשים בהקשרים של הגירה. הרבה מהסיפורים לא נכנסו למאמרים האקדמיים, אך נכנסו לי ללב. בעבודתי המחקרית, אני מתעקשת לראיין בעצמי כי זה הדבר שאני הכי אוהבת באקדמיה. לדבר עם אנשים פעם אחת זה דבר עצום. הם לא פוגשים אותי יותר. הם לא חייבים לי ואני לא להם. הם מפקידים סודות, וכשמזקקים את הסיפורים מוצאים שחוזר בהם אותו מוטיב: החיפוש אחר זהות ושייכות".

ציטוט שמדבר לליבך במיוחד.

"יומיים אחרי יום הולדתי הה11, נודע לי שאני מאומצת. ישבנו ליד השולחן הקטן בבית שלנו בקיבוץ, אבא, אמא ואני, ואז הם הנחיתו עלי את הבשורה. כשהם סיימו לדבר הבנתי שמרגע זה החיים שלי אמורים להשתנות, להתחלק לחיים של 'לפני' ו'אחרי', אבל לא ממש הרגשתי ככה. גם לפני הבשורה לא ממש הרגשתי שייכת למשהו, ואולי היא אפילו שחררה אותי. מאותו רגע הבנתי שאני באמת לא שייכת למקום הזה ונפתחה לי בראש ובלב שאלה חדשה, לאן אני כן שייכת?"