בהיכנס ישראל למצרים

עד שנכנסנו לנפוש בסיני, גילינו שאם יש משהו שאדם אחד יכול לעשות - אין שום סיבה שלא יעשו אותו עשרה ● רגע לפני שהתייאשנו, נגלו לנו החופים המשכרים, והודינו לאלוהי החושות

"בצאת ישראל ממצרים", החלה בתי לשיר. התור התארך עד קצה המיקרו דיוטי פרי. הלחוצים והנלחצים צבאו על הקופות, מנסים לרכוש שחרור ולו רגעי מהעמידה בתור הארוך. ״היה עדיף כבר לטוס״, אמר החכם בדיעבד לזוגתו, מנהלת היקום - ״למה לא פותחים כאן עוד עמדה?״ בתי המשיכה לשיר, עצרה את עצמה והרהרה: ״בעצם זה הפוך, צריך לשנות את המילים״, והחלה לשיר ״בהיכנס ישראל למצרים, בית יעקב לתוך עם לועז״.

משהו בכל זאת השתנה השנה. במקום להצטופף בחול המועד והדוחק בישראל, חבורת משפחות החליטה לרדת לסיני. ״זה זול, מלא חופים לכולם, לא יושבים לך על הראש, משרתים אותך כל היום״. כמה מעלות טובות למקום עלינו? אילו הסתפקו רק בזול - דיינו. אך מנגד עומד לו החשש, ארץ אויב לשעבר, שלום קר, שלא לאמר מנוכר, וגם פיגועי עבר. ״הכל שטויות״, פסקו מבי ני העניין, ״המצרים חיים מהתיירות, שומרים על התיירים מכל משמר, וחוץ מזה״, שלפו המיומנים את הטיעון האולטימטיבי, ״יותר אנשים מתו מתאונות דרכים מאשר בפיגועים״. אולי זה ההסבר מדוע תאונות הדרכים אינן בראש מעיינינו. שכן איזו סיבה טובה יותר ניתן למצוא לחיי האקסטרים שלנו בזמן ובמקום הזה. מלחמה? פיגוע? קטן עלינו, כל עוד ״הכביש״ הוא הרוצח הכי מסוכן בסביבה, דיינו.

שמנו דרכונינו בכפינו והגענו לטאבה. מעבר גבול שכנראה תוכנן לשלום קפוא, אחרת קשה להבין מדוע המסוף קורס תחת עומס של יותר מארבעה אנשים. הצד הישראלי עוד מתנהל בסדר כלשהו, כולל אינספור תזכורות של ״שילמתם מראש על בדיקות הקורונה?״, דיוני ״זה לא יוסי מהטירונות בראש התור? יאללה ילדים בואו נצטרף אליו כמו היה אחי האבוד ממצרים״ - והק לאסיקה האלמותית ״סליחה, אני רק שאלה״.

אלא שבצידו השני של מסוף הגבול מתגלה מצרים במלוא הדרה הביורוקרטי. הגישה היא שאם יש משהו שאדם אחד יכול לעשות, אין שום סיבה שלא יעשו אותו עשרה. בין שזו נקמת המצרים כנגד עשר המכות, או סתם טרטור - אם היו בני ישראל יוצאים בעת הזאת ממצרים, הבצק היה מספיק לתפוח בקלות לרמת הקרואסון. ככה זה כשהתור משתרך ומתארך בין ביקורת קיום הדרכונים, לביקורת הימצאותם של הדרכונים, לביקורת דרכונים מקדימה, שם הפקיד רצה כסף גם על זה. ״יש לכם מזל״, אמרה שכנתי לתור, ״מאיתנו הוא ביקש יותר״. ״אבל על מה משלמים״, תהינו. ״לא יודעת, ביקש אז שילמנו״. בתור לבדיקת הדרכונים הבאה, עמד ותיק סיני משועשע מנ חיל המשלמים מאחוריו - ״איזה פראיירים הישראלים האלה, משלמים בקשיש כמו ָטָטֶלה, ובכלל לא צריך״. אז למה אתה לא אומר? ״שילמדו לא להיות פראיירים! מה, אני לא שילמתי בפעם הראשונה?״. איך אמרו חז"לינו - ״רשע מה הוא אומר? מה לכם העבודה הזו, 'לכם' ולא לו״.

לקח לנו שלוש שעות וחצי כדי לעבור חצי קילומטר של פקי דים. לאחרים לקח תשע, לחברינו שאיחרו להגיע זה לקח פחות משעה. אז הכל עניין של רצועת הטיימינג? - ״לא, איפה, שילמנו כמה שקלים למישהו שהעביר אותנו את כל התורים, וגם סחב את המזוודות״. ברוכים הבאים למצרים, ארץ האפשרויות המוג בלות מאוד - שלם או תיעלם. אגב, עודף הביורוקרטיה והיעדר התחושה שיש איזו מערכת שמנהלת את הדברים, אינה ״פינוק" לישראלים בלבד. השבוע פרסם מגה יוטיובר אמריקני המבקר אוכל מכל העולם, סרטון תחת הכותרת ״מצרים, המדינה הגרועה ביותר להיכנס ולצאת ממנה״.

אך הכל נשכח ונעלם ברגע אל מול המראה החלומי שמתגלה לעיניים המותשות מחוץ למעבר הגבול. ״איך ויתרנו על חופים מושלמים כאלו, תמורת שלום כזה מעפן״, נאנחה אחת הנופשות. הר סיני, מתן תורה, התגבשות העם היהודי, הכל קרה בסיני, ועדיין אפשר להבין אותה. במדינה שבה לכל נפש יש רק כמה סנטי מטרים של חוף, קילומטרים של חופים ריקים ושקטים מרגישים כמו גן העדן ממנו גורשנו.

מטאבה ועד נואיבה, בכל כמה קילומטרים נפרס לו עוד מתחם נופש חושות, וביניהם מלבינים בשמש שלדי בטון של בתי מלון מפוארים וריקים לחלוטין. הראש היהודי שרואה בכל ארבע אב נים הזדמנות נדל"ניסטית, לתמ״א צו ,8 מתקשה להכיל את טורי הבניינים העומדים להם בנויים ונטושים. וכבר מתגלגלת השיחה והמספרים גואים בפנטזיות הנדל״ן של היזמים בחופשה. המקו מיים מספרים שהמיזמים שייכים לבניו של מובארכ, וכשזה נפל מכיסאו, הפכו המלונות למלונות רפאים. אך שאוקי מחוף ״החולות הלבנים״ סובר אחרת - ״וואלה, סיני זה רק חושות, לא עובד בתי מלון. מי שרוצה בתי מלון שילך לשארם, כאן הכי טוב זה חושה על הים. בלי מזגן, רק רוח, לנוח, שמש וים״.

מתחמי החושות מלאים בישראלים.

מוהאנן מנואיבה מגיע לחוף מדי יום כדי למכור גלידות וממפה עבורי את גיאוגרפיית חופי סיני - ״אמריקנים, גרמנים וכל אלה, זה בשארם, פה רק ישראלים ותפרנים. אני בא בכל יום למכור גלידה וככה למדתי לדבר עברית״. התחיל כשהיה בן תשע, והיום הוא ותיק בן .14 כבר נותן בהקפה לילדים על החוף, סומך על ההורים שישלמו לו אחר כך. ״ישראלים, אחלה גבר ואישה״ הוא מחייך, ״אבל לפעמים שוכחים שאנחנו ברמדאן, רוצים הכל עכשיו, אבל וואלה, אני בצום מהבוקר, ועייף לפעמים״.

מה עם בית ספר? ״יהיה בסדר״, הוא עונה, ״בינתיים אני כאן בחוף, לומד על ישראל וישראלים. אחי, אולי יש לך שטר של מאה שקל? רוצה אני אחליף לך ללירות מצריות?״ מה תעשה עם כסף ישראלי? ״אני כבר שנה חוסך, רוצה לנסוע לאילת לקנות שורש". מה? ״שורש, שורש נו זה, סנדלים, שורש, הכי טוב שיש!״

הפער הכלכלי קשה להכלה. המחירים בחוף מופקעים ביחס ליכולות המצריות ולממוצע שכרם, ועדיין זה זול ברמות שמ זכירות לך שוב ושוב כמה יוקר המחיה הישראלי הוא פירמידה מאמירה ומשעבדת. אחרי שנות הקורונה ולפני הווריאנט החדש, הנפש הישראלית כמהה לחופשה מחוץ לבית. כשמשווים מחירים, קשה שלא לתהות איך חופשה בת ארבעה ימים לארבע נפשות בחדר ממוזג על הים, כולל אוכל )בינוני, אך נסתפק בו( וכל מיץ הגויאבות שתוכלו לשתות, עולה כמו לילה אחד במלון אילתי ממוצע מחוץ לעונה. וכל הטוב הזה מצוי במרחק כמה עשרות פקידים בלבד. מובן שעוקץ בדיקות הקורונה מעלה את המחירים מכל צד, ועדיין, ככל כשחושבים על זה, השאלה אינה מדוע עם ישראל לא מגלה את סיני, אלא רק מתי זה יקרה.

התשובה לכך נמצאת בידי משרד התיירות המצרי, שכן אם היו מסירים את המכסה היומית וההגבלות המשונות על כניסת מכוניות לסיני )ללא מצלמות רוורס או מצלמות בכלל(, מקצצים כמה מעמדות בדיקת הדרכונים, ואולי - שומו שמיים - מתארגנים לקראת הלחץ בתקופות העמוסות, סיני היתה הופכת ליעד ישרא לי המוני. במחשבה שנייה ושלישית, אולי טוב שהחזרנו את חופי הזהב תמורת שלום מקרטע. שכן אם סיני היתה נשארת בידינו, הוויפיי לא היה זוחל במהירות של ביט לשעה, אבל סביר להניח שכבר לא היתה חניה אחת פנויה לאורך החופים, ובשביל קצת שקט מופקר היינו שוב משלמים יקר יקר לאדוני הפירמידה שלנו.

השבוע מלאו 40 שנה לרגע שבו סיני הוחזרה ונמסרה למ צרים תמורת הסכם שלום. כתושב הדרום אני עוד זוכר את האימה על פני המבוגרים במלחמת יום הכיפורים. קפוא צולע וביורוקרטי ככל שיהיה, השלום הנוכחי עם מצרים עדיף על כל מלחמות העבר.

כנראה עד השנה הבאה יותר ישראלים יבינו ש״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ ויירדו לסיני כדי לחדש את לקח ההגדה, כפי שסיכמה בתי הקטנה את החופשה: ״יצאנו מכאן כעבדים וחזרנו כתיירים! וזה, הרבה יותר כיף!״