"היתמות לא נגמרת - כמה אנשים מכניסים את אחותם לחופה?"
הוא מדבר באומץ על מות הוריו כשהיה נער )"אני נותן להם חיים וגם עוזר לאחרים"(, משלב בין משחק לשירה )"המשורר הוא בודד, על הבמה יש אנשים איתך ומולך"( ומתגעגע "לריבים עם אמא על אוכל". ניר שטראוס מגלם בהצגה "כימים אחדים" אדם שאיבד את אמו: "בסוף, אני מחפש משפחה"
מתי בפעם האחרונה שיחקת? "השבוע, בהצגה 'כימים אחדים' על פי ספרו של מאיר שלו, שעיבד וביים חנן שניר, שהוא במאי משכמו ומעלה. אני משחק בתפקיד הראשי וממש במקרה גם הגיבור איבד את אמא שלו בגיל צעיר וכותב עליה ספר. "אני מאוד אוהב לשחק, מילדות. זה בדם שלי ואני גם מרגיש אחריות כשאני על הבמה - לספר סיפור ולהעביר עולם. ספציפית, בהצגה הזו אני יכול להבין באמת מהו אותו עולם. גם במשחק, בסוף אני מחפש משפחה. להיות חלק, להיות שייך. במשחק שלי, גם אם זה בדברים אחרים כמו טלוויזיה או קולנוע, אני מחפש את זה. אני לא בא לעבודה ושם זה נגמר. אחרי כל פרויקט חשוב לי לשמור על קשר, כי החיפוש אחרי משפחה הוא תמידי. הצורך להרגיש שייך תמיד שם. אני לא מתעלם מהמהות שלי, כי חוויתי עולם נטול משפחה".
מתי בפעם האחרונה בכית? "במארס, באזכרה של אמא שלי. בהתחלה דיברתי בלי לבכות, כי אני יתום ותיק, אבל כשאמרתי לה 'חבל שלא זכית לראות את יונתן', התינוק של אחותי, עלו לי דמעות בלתי רצוניות. "בכיתי גם בהצגה החגיגית של 'כימים אחדים'. על ההתחלה אני מספר לקהל שאמא שלי מתה ויש משהו בלתאר איך זה קרה - תיאור נקי ועם החזקת בכי חזקה. אני לא אמור לבכות שם, אבל בהצגה החגיגית יש עוצמות רגשיות והיא נפלה בדיוק על יום השנה ה 21 למוות של אמא שלי, אז כן בכיתי. זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתיאטרון, כשפתאום קורה קסם כזה ולמרות שאתה יודע שיש תאורה,
תפאורה ושחקנים, מתרחשת אמת. זה היה בכי מתוך אמת".
מתי בפעם האחרונה הפתיעו אותך? "החודש, כשקיבלתי ממבקר ביקורת על ספר השירה שלי 'גרדום היתומים'. זה הפתיע אותי מאוד והיה כיף ומרגש. הספר מכיל מסע שעברתי על פני 20 שנה. יש בו שירים מלפני 20 שנה ושירים מלפני שנה וחצי. לא ידעתי שבביקורות מצטטים שירה, ואני לא יכול להסביר מה זה בשבילי כשמצטטים מתוך שיר שכתבתי. זה גדול מהחיים. "הוצאתי את הספר יומיים לפני יום השנה ה 21 למותה של אמי, ואחד השירים שפורסמו הוא שיר שכתבתי ממש כילד בן ,12 מהשירים הראשונים שכתבתי, אז יש פה ניצחון מסוים. לאבד מישהו קרוב זה דבר נורא, והניצחון הוא שיש מקום לאבל. שפתאום הביקורת ראתה ילד בן .12 זה גם מה שהיה נורא מפתיע".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך? "למרות שהיא נפטרה לפני 21 שנים, אנחנו מדברים כל הזמן. כתבתי שיר על השיחה האחרונה שלנו, 'לא סיימנו רע, לא סיימנו'. זה שיר עלי. אני מדבר איתה כל הזמן ומרגיש שהיא תמיד כאן. יש חמישה שלבי אבל בעקבות אובדן, והשלב האחרון הוא השלמה ולהבין שיהיה בסדר. אני מקבל את זה שמוות הוא חלק מהחיים ואני לא כועס או בדיכאון, אבל לוקח זמן להגיע לשם. "היום אני מדבר עם אמא שלי דרך אירועים. אני לא בן אדם מיסטי, אבל אתמול התבשרתי שהמהדורה הראשונה של הספר הסתיימה - וזו היתה שיחה עם אמא. אני לא חושב שזה מקרי. היא נתנה לי כל כך הרבה אהבה שנשארה וקיימת בי. היא ציידה אותי לכל החיים והמינימום שאני רוצה זה לכתוב עליה. כשאני כותב עליה היא חיה בעולם, היא קיימת. "הייתי בן 12 כשאיבדתי את אמא, שנפטרה מסרטן שבוע לפני גיל .40 נותרנו אבא, אחותי ואני. יוצא לי לעמוד על הבמה בהצגה ולהגיד לקהל 'הייתי בן 12 ויתום' ואני צריך לשחק באפס מאמץ, כי באמת הייתי בן 12 וכבר יתום. אני יודע איך לומר את זה כי חוויתי את זה. "כשהייתי בן 14 איבדתי גם את אבא שלי, מדום לב. הוא היה בן .44 אני למוד ניסיון באובדן וזה משהו שהכי מפחיד אנשים שיש להם הורים, אז הם מתייעצים איתי כי הגעתי לשלב הזה ועברתי אותו. אין טיימינג להשלמה. אתה לא קם בוקר אחד ואומר לעצמך 'השלמתי עם זה'. זה תהליך שקורה כי החיים פתאום נמשכים. הוריי היו צעירים מאוד כשמתו והיום אני משחק עם אנשים יותר מבוגרים מהם, ואנחנו קולגות".
מתי בפעם האחרונה הרגשת זר? "הרבה פעמים אני מרגיש שקשה לי להסביר את עצמי. קיבלתי את היכולת הוורבלית רק אחרי שאמי נפטרה, לא הייתי ורבלי לפני. כשאנשים מדברים על ארוחות משפחתיות ועל אמא או אבא שלהם אני מרגיש זר, אפילו כשאנשים מדברים על סבא וסבתא שלהם. בהצגה, אחד האבות שלי שאותו מגלם רמי ברוך, נמצא על כיסא גלגלים ואני סועד אותו. אמרתי לבמאי חנן שניר שעבורי זה סבא שלי. סעדתי את סבי כשהייתי בן ,20 פשוט כי לא היה מישהו אחר. לא אני הייתי אמור להיות שם אלא אבא שלי, אבל ליתמות יש הרבה אדוות שצריך להתמודד איתן. אפילו עם יונתן, האחיין שלי שהוא רק בן חצי שנה, אני מדבר כמו עוד אנשים וחושב מה היו אומרים לו אלו שאינם. "אני מתאר לעצמי שארצה להיות אבא, אבל מצד שני יש לי חששות. גיליתי שאחותי היא אמא ללא אמא, ואני חושש אולי מלהיות אבא ללא אבא. איך אהיה אבא בלי שאבא שלי פה. כמו שכתב חנוך לוין 'כל אדם, בן שנה ובן שבעים, צריך אבא'".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות? "לפני חודש הייתי במסיבת האירוסים של בן דוד שלי. אין לי הרבה משפחה, אז זה היה מאוד מרגש. אני גם מאוד אוהב ללכת להופעות ולסרטים וגם לשבת בפאבים, אבל אני לא האדם שנשאר אחרון בפאב. תיאטרון אני רואה מלא ומשתדל לראות מכל הגוונים. כצופה אני הולך לפי יוצרים, הם מה שמסקרן אותי. כסטודנט לתיאטרון מלמדים אותך להסתכל באופן ביקורתי על הצגות, אבל
עם השנים אני משתדל לצפות כמו קהל רגיל - וזה עובד. אם המשחק בהצגה לא טוב, לא אמליץ לאחרים ללכת לראות. אני עצמי משתדל לבוא נקי, בלי לשמוע דעות של אחרים לפני כן".
מתי בפעם האחרונה בישלת?
"השבוע. מגיל צעיר אני אשף החביתות. אני מבשל גם דברים פשוטים, פסטה ואורז וכאלה, לא מאסטר שף. אני מתגעגע לריבים עם אמא על אוכל, מחכה שהיא תבקש ממני לאכול משהו שהיא ואני יודעים שאני לא אוהב ושנינו יודעים שלא אוכל".
מתי בפעם האחרונה כתבת?
"אני כותב כל הזמן, בנייד ובמחשב. מאז הילדות אני כותב ושומר. יש לי הכל. אני כותב מחזות ותסריטים ונע בין כתיבת סיפורים שבוער בי לספר כדי לעורר משהו, לבין כתיבה עבור תפקידים שמעניין אותי לשחק. "השירה היא דבר חדש עבורי וכבר צחקתי עם העורך והמו"ל שאני כותב את זה והולך, שלא יבנו לי מתווה של
ספרי שירה, אבל עכשיו דווקא נראה לי שיהיה המשך. אני חושב שספר השירה הבא יהיה על אבא שלי, ושם הסיפור יהיה אחר, אבל לך תדע, אולי עוד אשנה את דעתי. "אני רואה מה הספר עושה ומבין שזה לא ייגמר באחד. חשבתי שזו תהיה התנסות חד־פעמית אבל זה בוער בי מדי. אני לא מתיימר להיות רוני סומק, ששלח לי גלויה עם פרח, אבל היתה לי הבנה שזה ספר שיכול לגעת ולעזור לעוד אנשים. הבנתי שמישהי פרסמה שיר מהספר שלי אחרי שאיבדה בת מסרטן, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לעזור לאנשים שהולכים להתמודד עם מוות וחוששים ממנו. כשכתבתי את השירים לא רציתי שאיש יקרא אותם, היום אני רוצה שהם יגיעו וידברו לאנשים".
מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?
"לאחרונה יצרתי פרויקט חדש בשם 'אספרסו קצר'. תמיד תפסתי את עצמי כאדם שמסתכל מהצד ורוצה ליצור, אבל רק עם עצמי, בארבעה קירות, ופתאום הגיעה יוזמה שחשוב לי לקדם. מדובר בשילוב בין הצגת יחיד מסורתית לבין סיפורים קצרים, כשהכל קורה בערב אחד אבל כפול ארבע, כלומר ארבע הצגות יחיד שעולות בזו אחר זו. העלינו את הפרויקט במסגרת 'תיאטרונטו' וזו הזדמנות אדירה שנתנו לי, שכוללת יצירות מטריפות. "מבחינת משחק הכל מדבר אלי, גם הצגת יחיד וגם הצגות גדולות, ואני מבין את העוצמה של אדם אחד שרוצה לומר משהו לקבוצה. בסוף, משורר הוא דבר בודד. בן אדם שיושב לבד וכותב שירה. אני אוהב הצגות יחיד כי שם יש גם כוח לבדידות וגם תחושת שייכות. זה אדם אחד מול קבוצה, הוא כן לבד על הבמה, אבל יש עוד אנשים איתו ומולו".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"באזכרה של אמא שלי אמרתי לאחותי שאני אוהב אותה. השנה נולד לה ילד ואני מעריץ אותה על זה. בישראל יותר קשה לומר את המשפט הזה בטבעיות. אני לא חושב שיש סרט בהוליווד שהמילים הללו לא נאמרות בו, אבל כאן יותר קשה לומר את זה ככה, בפנים. בהצגת היחיד שלי על סבא שלי יש רגע שבו הוא נזכר באמא שלו ואומר 'לא הספקתי לומר לה שאני אוהב אותה...'. אני מסיים את ההצגה כשאני אומר שאחרי שהסתיימה הסאגה עם סבא ניגשתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אם לא הספקתי לומר לך, אני מאוד אוהב אותך'. אני מקווה שגם אמרתי לה את זה במציאות. הייתי צעיר והספקתי לומר לה שכל מה שהיא חולמת יקרה, בין שיכולתי לעמוד בזה ובין שלא".
מתי בפעם האחרונה הכנסת חבר חדש לחיים?
"בכל קאסט יש אדם שנכנס לך ללב. מיכל בת אדם, למשל, הפכה לחלק מהותי בחיי אחרי שעבדתי איתה, וגם בהצגה האחרונה נוצרה לי חברות גדולה ומעניינת. חברים הם איזון למשפחה, אבל אתה לא יכול להעמיס עליהם תפקיד שהוא לא שלהם. זו תובנה שהגעתי אליה בגיל מאוחר. "בגיל צעיר פסלתי אנשים שלא מוכנים להיות כמו משפחה בשבילי, אבל אתה מוכרח להבין שלכל אדם יש את המקום והתפקיד שלו, ושתרוויח חבר על ידי זה שלא תכפה עליו להיות אמא שלך או הפסיכולוג שלך. הורים זו אהבה ללא תנאים, אבל הגעתי להבנה הזו בעל כורחי בגיל צעיר. לא הייתי מאחל את זה לעצמי. "יתמות היא משהו שלא נגמר. בחתונה של אחותי אני הכנסתי אותה לחופה. כמה אנשים מכניסים את אחותם לחופה? הייתי בן .30 ככל שאני מתבגר כך אני לא שואל אנשים אם יש להם הורים או לא. כשאני פוגש אנשים חדשים אצל חלקם ההורים מתו באופן טבעי, אבל כשהייתי בתיכון היה אחד כזה, רק אני, ובצבא היה אחד שהוא יתום מהורה אחד, אז תמיד הייתי יוצא דופן ולאט־לאט אני כבר לא. שואלים אותי הרבה אם כעסתי. אז הכעס קיים וכעסתי על אמא שלי כשחלתה וכשהיא מתה, אבל כעס הוא שלב אינדיבידואלי ואצלי הוא היה קטן. "היום חברים מצפים ממני שאגלה להם מה קורה אחרי אובדן, אבל למדתי מה לספר ומתי. זו סוג של בחירה לדבר על זה, לחלוטין כמו לצאת מהארון. בצבא הייתי קומיקאי צבאי וסיפרתי לחברים בטירונות. יצאתי עם הצגה בבית הלהקות בתיאטרון צה"ל והם לא הבינו מה נסגר עם הבחור הזה. גם כשצפו בי אנשים שמכירים אותי, זה היה לצאת מהארון ולהגיד 'זה אני, זה חשוף, ואני מרגיש שחשוב שאני מדבר על היתמות, כי כשאני מדבר על זה אני נותן להוריי סוג של חיים. היום אני מבין שהדיבור עליהם עוזר לאנשים אחרים. נותן כוח לחיים שלהם".