על ביצועים משלמים

הגיע הזמן לפרגן לבעל המשרה הקשה בעולם את השכר שמגיע לו, ובמקביל - לעזוב אותו בשקט התקוות, האכזבות והסודות בעקבות סערת השוקולדים וכך אברי גלעד נגמל מלהטריד 47 משפחות, אולי תצטרפו?

פרשת ההוצאות של משפחת בנט על מזון בביתם הרענני מחדדת כמה עניינים, שמזמן צריכים דיון. מה שקורה היום הוא שאנחנו בוחרים מנהיג, ואז שמים אותו בבידוד כפוי יחד עם משפחתו במבצר, ואז דורשים ממנו ביצועים נהדרים תוך שאנחנו בוד קים כל שנייה מה הוא אכל ומה שתו ילדיו עם ארוחת הערב. אני מאמין שזו טעות להפוך ראשי ממשלה בישראל למטרה מתחלפת לתכונה הלאומית הכי פחות חיננית שלנו - צרות עין - ולכן אני מציע את המתווה הבא:

.1 ראש ממשלה ירוויח מיליון שקל נטו בשנה. עגול. זה כמובן שכר שאינו משקף בכלל את הביצועים הנדרשים מהאוחז במשרה הקשה בעולם, אבל נתחיל במיליון, אחר כך נתקדם. השכר הנוכחי, שאם ניתן אותו למפעיל ספינת גרירה בנמל אשדוד תתחיל שביתה ללא תאריך תפוגה, מעליב את ראש הממשלה ואותנו. רוצים ביצועים? צריך לשלם.

.2 כל ההוצאות הפרטיות של ראש הממשלה ומשפחתו יחו לו עליהם בלבד, כפי שהודיע בנט השבוע. לא יהיה דבר כזה שהמדינה מממנת מזון לדרי המעון הרשמי. המפרנס הראשי במשפחה ירוויח מספיק כדי להזמין וולט גם לארוחת בוקר וגם לנשנוש קטן לפני השינה. הוצאות אירוח רשמי יחולו על המדינה, כמובן.

.3 השב"כ ירגיע. דרישות האבטחה של הארגון, שעדיין סוחב את טראומת רבין ז"ל, הן מוגזמות, יקרות בטירוף ומנתקות את ראש הממשלה ומשפחתו מהעם שאותו הם משרתים. אני מבין שאנחנו חיים במציאות משוגעת, שבה לעיתים האיומים על רה"מ מתוך העם שלנו חמורים מהאיומים מהעם שלצידנו, ועדיין - חומות פלדה ומחסומים קופצים מהכביש יוצרים נתק בתוך עם שבו מנהיג אמור להיות אחד משלנו.

.4 יחוקק חוק האוסר הפגנות וכל הטרדה מול בית רה"מ וכל נבחר ציבור אחר. לא ייתכן שהגענו למצב שבו משמרות מחאה קבועות ממררות את חיי האנשים שאנחנו רוצים שי תפקדו בצורה מיטבית לטובתנו. הפגנות - בקריית הממשלה ובפייסבוק.

כך, אני מקווה, הקורבן הבא שייבחר להנהיג אותנו יוכל לת פקד ללא רעשי רקע בלתי נגמרים שעושים מצב רוח רע בביתו, המשפיע עליו ועל קבלת ההחלטות שלו. בעיניי, משרת רה"מ צריכה להיות גם כדאית כלכלית, כך שגם בלתי מיליונרים ישאפו להגיע לתפקיד, וחלאס עם הסוציאליזם הזה, שדופק את ראשי הממשלה כבר עשרות שנים. אם תתקבל הצעתי - בכוונתי לרוץ לתפקיד, להיבחר, להזמין נודלס מג'פניקה ואז לקרוס מהלחץ שמונה דקות לאחר ההשבעה בכנסת. בהצ לחה לכולנו.

מתוק

אני מודה, קצת שמחתי כששמעתי על הסלמונלה בשוקו לדים של עלית שטראוס. לא שמחה לאיד, חלילה, חברה לת פארת. גם לא התכחשות לעבר המתוק שלי עם חטיפי טעמי, אגוזי ושוקולד פרה. אבל הרגשתי שיש כאן איתות חשוב.

כבר זמן רב אני מרגיש מותקף ע"י ממתקים שמכוונים אל בנותיי הקטנות. נראה שאין מקום ואין אירוע ואין הזדמנות קטנה ככל שניתן, שאיזשהו ממתק לא מוצע להן. זה ברמה של כמה פעמים ביום, ומגיע לשיאים מטורפים בחגים, כמו פורים על משלוחי מנותיו, המימונה על שלל ממתקיה הצ בעוניים, ושיא כל השיאים - ימי הולדת. בניגוד לאדם בוגר שלעיתים יודע את המידה, הילדים מסוגלים לאכול את זה כל היום, במקום מזון, ולהיות לגמרי מרוצים, בעוד גופם לגמרי לא מרוצה. אני מרגיש שאני נלחם על בריאותן של בנותיי מול כוחות גדולים. בעיניי, כהורה, הם כמו חברות הטבק - אבל לילדים.

והשבוע היה שבוע של מימונה בתחילתו ושני ימי הולדת בסופו, ומשאיות סוכר נשפכו לי על סף הבית, מאיימות לה טביע את כל המשפחה, ואני ורעייתי המתוקה מנסים לעמוד בפרץ, אבל עומדים בקושי בפסק זמן. וזה מבאס לבאס את הממתקים לילדים, אבל אין ברירה, צריך לנהל את זה בז רוע חזקה, ופה ושם לגנוב איזו מיני מקופלת בלי שירגישו.

פעם, מזמן, עבדתי כמוכר במזנון. הו, ימים מתוקים. הייתי אחראי להזמנות של המזנון, וככזה כלל תפקידי נסיעה למסוף החלוקה של עלית והעמסת סחורה. כמה טריים היו החטיפים, לא קשים וצמיגיים, אלא נמסים ונענים ברצון לחיתוך השיניים בבשרם. זכיתי לאכול אגוזי בן יומו, טורטית שחום התנור עדיין מורגש באפיפיותיה. תקעתי שם לפחות חטיף ביום, והרגשתי כמו סולטן. כל מה שאכלתי אז בחודש - מוצע לילדות שלי ביום אחד, וכשאני אומר "נא לא להאכיל את האחיות", אומרים לי - "אבל זה טעים, משהו קטן ומתוק". כמו סוחרי סם בפתח פעוטון. "תנסה רק שורה, זה יעשה לך טוב".

לכן קצת שמחתי על עניין שטראוס והריקול למיליוני ממתקים. קיוויתי שזה ירגיע לרגע את השוק, שיהיה מח סור, ששוקולד יהיה שוב מצרך נדיר, ולא מטבע עובר לסוחר הממתקים. אך עשרות מכולות עם שוקולד מכל העולם, שי צאו לדרכן ארצה עם היוודע התקלה, שיבשו את תקוותי. לא יהיה מחסור, הילדים ימשיכו להשמין ולחלות. איזה מתוקים.

פיייייפ

לאחרונה הפסקתי לצפור ולזהם את העולם הקטן שסביבי ברעש מיותר. מודה - הייתי צפרן. האימפולסיביות שלי, יחד עם להקות הרכבים ללימוד נהיגה, שמשתלטים בכל יום על שכונתי והופכים כל נסיעה קצרה לטיול שנתי - מוציאות ממני לעיתים את הצפירה המיותרת. הייתי צופר לא מעט,

ואמנם השתדלתי לצפור תמיד פעם אחת ולא חמש בקצב, אבל בתוכי ידעתי שאני עושה לעצמי הנחות, והצפירות שלי, יותר משהן מסייעות לתנועה לזרום, הן שסתום שדרכו אני מאוורר את לחציי הפנימיים.

עד שראיתי פרויקט מקסים שעשה אחד, ירון שמש, שיצר מפה שבה יכול כל אחד לראות כמה אנשים הוא מקפיץ כשהוא צופר. האיש פשוט לקח מפה של בנייני העיר, הלביש עליה שכבת אוכלוסין, חישב את טווחי ההגעה של צפירות מכלי רכב שונים - וקיבל מחשבון פשוט, המאפשר לכל מי שלוחץ חופשי על הצופר לראות כמה אזרחים יטריד בכל פעולה כזאת. התוצאה מטלטלת, כי ליושב האוטו נדמה שרק הרכב מלפניו הוא השומע, אבל ברור שיש בין עשרות למאות בלתי מעורבים בבתים סביב, שמשלמים את המחיר על השנייה הנוספת שהצפרן עומד ברמזור, משתהה בעצור, מתעכב במעבר חציה ולא יכול לשאת את זה. בדקתי וראיתי שהצומת שבו אני צופר יותר מכל מאכלס סביבו 47 משפ חות חפות מפשע, ועל כל צפירה שלי המערכת ההורמונלית שלהן משחררת טיפונת של קורטיזול, הורמון הסטרס, שגם אם אינה מורגשת במיוחד - מצטברת לנזק עמוק ומשבש איכות חיים. זה גמל אותי בבת אחת. הפסקתי להתרכז במה שמפריע לי, והבנתי כמה הפרעה אני יוצר לזולת. מאז אני נזהר לא לצפור סתם, גם אם הבן אדם לפניי שקוע בטלפון בעוד האור ברמזור כבר צהוב שמונה מאיות השנייה.

יפה הגמילה לאדם. לא משנה ממה. כל התמכרות פוגעת גם בסביבה וגם במכור עצמו, גם אם הוא מספר לעצמו סיפו רים על כמה היא הכרחית לו. משעה שנגמלתי, יחסית, ואיני תוקף אנשים שלא חיים על פי הקצב שלי על הכביש, אני מרגיש אדם טיפה יותר טוב לעולם, טיפה יותר בשליטה על דחפיי. הבנתי - אדם עושה לעצמו מקום בעולם באמצעות השקט שלו, לא הרעש שהוא יוצר. לידיעת רוכבי האופנועים. שבת שקטה לכם.

איור: יהודה נוני