להעריך את הנס שנקרא "ישראל"

במוצאי יום השואה ניהלתי ויכוח בטוויטר עם איש שאני מעריצה, התסריטאי ואיש התקשורת רועי עידן. הזדעזעתי מאמירה שלו ברדיו גלי ישראל: "מדינת ישראל היא המדינה האנטישמית ביותר בעולם הערבי, אולי בעולם כולו. הסתה אנטישמית, אפליה חוקית ופשעי שנאה יומיומיים נגד יהודים עוברים בשקט מצד הממלכה. 'לעולם לא עוד'? הצחקתם אותי".

ובכן, רועי צודק וטועה. צודק בכך שאוזלת היד של הממלכה מול הפורעים המוסלמים היא איום לעצם קיומנו; צודק בכך שהמילה "חרפה" מתנוססת מעל ההחלטה לאפשר את המפגן האנטישמי שהתרחש בערב יום השואה על הר הבית; צודק בהבחנה שלו שהמדינה חוששת להפעיל ריבונות בכל מרחבי ארץ ישראל.

אבל הוא טועה מאוד בכך שהוא קורא למדינת יש ראל "המדינה האנטישמית ביותר בעולם המערבי". אני לא רוצה להישמע מתנשאת, אבל רק צבר שמ עולם לא טעם טעם גלות מסוגל לומר דבר כזה. רק בן אדם אשר עבורו מדינת ישראל היא מובנת מאליה, יכול לחשוב שהנס שאותו אנחנו נחגוג ביום רביעי בערב, נס עצמאותנו וריבונותנו, מתגמד לעומת מעשי האויבים שלנו.

שאלו אותי בטוויטר אם יש עוד מדינה מערבית שבה ליהודים אסור להתפלל במקומות מסוימים. הפעם תו רכם להצחיק אותי. יודעים איך נראים בתי הכנסת בצ רפת? כמו מבצר צבאי! יהודים מסתתרים כמו עכברים מאחורי גדרות כדי להתפלל. הם מורידים את הכיפה ברגע שהם יוצאים מהבית או מבית הכנסת, מסתי רים את המגן דוד ונאלצים לספוג עלבונות ואלימות.

אבל אני רוצה לגעת בנקודה הרבה יותר עמוקה מהשוואות בין האיום על היהודים בגלות לבין האיום בארץ. אני רוצה לגעת במהות.

המהות היא השאלה אם המדינה מאפשרת לי או מונעת ממני לחיות את יהדותי )לאו דווקא במובן הדתי של המילה( באופן טבעי ומלא, או שמא אני ''האחר'' במדינה שבה אני גרה.

בפעם הראשונה שעליתי על אוטובוס בארץ, כמה ימים אחרי העלייה שלי, הרדיו ניגן שיר בעברית שעד אז היה שמור אצלי במגירה "שירים שמקשי בים להם בערב שבת, ברצועה הצרה של ערוץ הר דיו היהודי". כמה שבועות לאחר מכן, ראיתי מדינה שלמה שנושמת על פי הקצב של הלוח העברי ושל חגיו: ראש השנה, יום כיפור, סוכות. ואז הגיעה הצ פירה של יום השואה ושל יום הזיכרון. מדינה שלמה, המדינה שלי, קמה בבוקר ונזכרת שהיא בראש וב ראשונה - עם.

כבר 32 שנה אני זוכה לחיות בתוך הנס הזה של החיבור בין זהותי היהודית לבין תעודת הזהות היש ראלית שלי. אנו זוכים לחיות ולהתהלך בתוך הח לום הזה, לנשום אותו בכל נשימה. ילדיי נולדו כאן, וכך גם נכדתי. הם נטועים עמוק עמוק בתוך רגבי האדמה הזאת, בטוחים בעצמם ובזהותם. הם חיים את חייהם כיהודים מבלי לשאול הרבה שאלות. עבורם, זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. כמה אני גאה בכך שמעולם הם לא ינועו בעולם בתודעת "תלישות".

הטבעיות הזאת היא מתנה גדולה. אבל אסור לנו להתרגל אליה. היא הדבר הכי פחות מובן מאליו שניתן לדמיין.

אין עוד מדינה מערבית שבה ליהודים אסור להתפלל במקומות מסוימים? הצחקתם אותי. בצרפת יהודים מסתתרים כמו עכברים מאחורי גדרות כדי להתפלל