פוגרום הרמדאן
את אירועי החודש האחרון היה מי שסיכם אצלנו באמירה האומללה שלפיה "הרמדאן עבר בשקט יחסי", וכעת כל שנותר הוא לקוות לשקט גם ב"יום הנכבה" ב 15 במאי, שבו "מציינים" הפלשתינים את הקמת מדינת ישראל, וב"יום הנכסה", שבו הם "מציינים" את התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים.
יש להצטער על אמירה זו, לא רק בשל העובדה ש 19 ישראלים נרצחו בשורה של פיגועי טרור בכל רחבי הארץ, אלא גם משום שיש בה כדי לשעתק את מנטליות השטעטל של מזרח אירופה, שבו התנהלו חיי היהודים בצל החשש מימי החג והמועד של שכניהם הגויים, פן יחליטו אלו "לציינם" על ידי פוגרום ביהודים.
עוד אמירה שמרבים להשמיע אצלנו, היא כי סבב העימות במהלך החודש האחרון בין ישראל לבין הפל שתינים, כמו גם אלו שקדמו לו, חיזקו את חמאס, ואף הפכו אותו לגורם כוח מוביל בזירה הפלשתינית. בר צותו יבעיר אש בגבול עזה ובאיו"ש, בירושלים ואפילו בקרב ערביי ישראל, וברצותו - כתלות באינטרסים שלו ובוויתורים מצד ישראל - ינמיך את גובה הלה בות, ואף יפעל להרגעת הרוחות עד להתלקחות הבאה.
אלא שהמציאות בשטח אינה תומכת באמירות ובטע נות שכאלו. חמאס מנסה אמנם לרכוב על גלי האלימות ולהיבנות מהם, אבל לא הוא זה שעומד מאחוריהם, והוא אף אינו שולט בגובה ובעוצמת הגלים.
הרחוב הפלשתיני אינו נשמע לחמאס, ובוודאי לא לרשות הפלשתינית. הזירה הפלשתינית, וגם ערביי ישראל, מתאפיינים בהיעדר הנהגה, בהיעדרה של דרך ובמציאות פנימית של כאוס. מאחורי פיגועי הטרור לא ניצב ארגון כלשהו, וגם המהומות בהר הבית הביאו כמה עשרות או מאות של מתפרעים, שלא הצליחו לסחוף אחריהם את הציבור הפלשתיני - שנותר ברובו צופה מן הצד.
הרחוב הפלשתיני לא נשמע לחמאס, ובוודאי לא לרשות הפלשתינית. הזירה הפלשתינית וערביי ישראל מתאפיינים בהיעדר הנהגה, בהיעדרה של דרך ובמציאות פנימית של כאוס
אחרי הכל, כל פלשתיני מבין ויודע שדרכו של חמאס היא דרך ללא מוצא המובילה לאבדון, ודי להסתכל על עזה כדי להבין זאת. חמאס אמנם שולט ברצועה בכוח נשקו ולוחמיו, אבל מצבה של האוכלוסייה ברצועה מעולם לא היה גרוע יותר, ואין כל סיכוי שישתפר בעתיד הנראה לעין.
חמאס מנסה להלהיט את הרוחות באיו"ש ואצל ערביי ישראל, משום שהוא חושש מעימות ישיר על גבול עזה, שאת מחירו תשלם מדינת חמאס ברצועה. במדיניות שכזו אין הרבה תחכום, ולא העזה, אלא ביטוי של חול שה. חבל, אגב, שישראל מוכנה להשלים עם התנהלותו זו של חמאס ומאפשרת לו לנהל שגרת חיים בעזה, ובה בעת לחמם גזרות עימות אחרות.
גם מתקפתו של יחיא סינוואר על מנסור עבאס, שכונה על ידיו "בוגד", היא הוכחה לחשש של סינ וואר ושותפיו כי דרכו של עבאס, דרך של השתלבות במדינת ישראל, נהנית מתמיכה בקרב ערביי ישראל, ונראה שלמרות פיגועי הטרור שאינם פוסקים, גם רבים מהפלשתינים היו בוחרים אף הם באזרחות הישראלית, אם הדבר היה נתון בידיהם.
מציאות זו היא ניצחונה הגדול של ישראל, שחגגה בשבוע שעבר 74 שנים להקמתה, על הלאומיות הפ לשתינית. אבל לא עת היא לחגיגות, שהרי המציאות הכאוטית בזירה הפלשתינית מציבה אתגר ביטחוני בדמות גלי הטרור, וזה מחייב מדיניות אקטיבית, ולא רק שימור הסטטוס קוו והמתנה לבאות עד ליום המועד הבא בלוח השנה, ולגלי הפיגועים שהוא יביא עימו.