להעלות את מדחת יוסף לראש התודעה

כל שנה, בצאת יום העצמאות, אני עובר על נאומי מנהיגינו בשלל הטקסים, ובוחן אילו חללים הם בחרו להזכיר בהזדמנויות השונות שמזמנים להם ימי הזי כרון והעצמאות.

השנה, למשל, בחר רה"מ לציין את עמיתיו לנשק מדרום לבנון. הוא ציין שעבורו הם - ימנים כשמאל נים, מזרחים כאשכנזים - קודם כל אחים.

גם אם הדבר כוון כדי ללמד סנגוריה על ממשלתו, מדובר היה במסר חשוב: מתן משמעות למותם. בנט הדגיש כי לילה לילה הם הביטו על אורות קריית שמונה, וידעו מדוע הם שם. מנהיגים שונים - שרים כראשי ערים - אזכרו את "החללים שלהם" וקידמו אותם לקדמת הזיכרון הציבורי. לי - כבר 22 שנים - חסר חלל אחד: מדחת יוסף. ברצוני להציע שבפתח שנת עצמאות חדשה, בהובלת ממשלת שינוי מפתי עה, הגיע הזמן ששמו של מדחת יהפוך להיות חלק מן התודעה.

ב 1 באוקטובר 2000 נקלע מדחת יוסף למשמרת אבטחה בקבר יוסף לצד חיילים מעטים, שנדהמו מכך שאלפי פלשתינים חמושים, שבהם צלפים מכוחות השיטור של הרשות, צרו על האתר, יורים עליו ופו עלים לבצע בהם לינץ. וזאת כשבכירי צה"ל, לרבות הרמטכ"ל שאול מופז, אלוף הפיקוד יצחק איתן, מפקד אוגדת יו"ש בני גנץ וראש השב"כ אבי דיכטר, נמצאו 800 מטר משם, בתצפית תל א ראס.

הם צפו במחזה המבעית, ויחד עם רה"מ אהוד ברק העדיפו לא להפעיל את "כותונת פסים" - מה שהיה נוהל הקרב לחילוץ חיילים נצורים מן הקבר, נוהל שמערב טנקים ומסוקים. וזאת, על מנת לא לסכן חיי חיילים, במה שעלול היה להתפתח לקרב מיותר מב חינתם. מטורף ככל שהדבר נשמע, הם העדיפו להפקיד את החילוץ בידי ג'יבריל רגו'ב, מפקד כוח הסיכול הפלשתיני. שעות על גבי שעות ציפו שרג'וב יגיע בראשות כוחותיו לפינוי מדחת ועמיתיו, בשעה שהם מודעים לכך שמדחת פצוע אנושות, גוסס, בקושי נושם. ג'יבריל לא בא, גם לא התכוון לבוא, ומדחת מת מפצעיו.

האירוע בישר על הקמת "צה"ל החדש": צה"ל "קטן וחכם", "צה"ל מכיל", צה"ל שנמנע מכניסות קרקעיות, צה"ל הנוקט "מיקור חוץ" לא רק בתחום המזון או תיקון כלי הרכב אלא גם בתחום הלחימה - גם אם מדובר בהפקדת חילוץ לוחמיו בידי כוח אויב. ככזה, מדחת הוא חלל שמייצג את המצב הלאומי. מנהיגים רבים נאמו בטקסים על הלקח שלהם: עד כמה על ישראל לא לסמוך על איש, לקחת תמיד את גורלה בידיה.

ובכן - לשם כך, יש להפוך את סיפור נפילתו של מדחת למורשת קרב. לא כדי לשלח אצבע מאשימה אל מול מקבלי ההחלטות מאותה עת, ולא על מנת להשניאם.

הכרעות של מנהיגים, גם אם מזעזעות ובלתי נת פסות - הן ייצוג של הלכי רוח חברתיים. הגנרלים שהפקירו את מדחת למותו ייצגו דפוסים שהיו גדולים מהם. אך בעקבות הנצחתו של מדחת, נוכל לקיים דיון ציבורי חיוני: האם דפוסי חשיבה נפסדים אלו נותרו במנגנון ההפעלה הצה"לי? מדחת יוסף עדיין מחכה לחילוץ מתהום אלמוניות השכול שנכפתה עליו.

מדינת ישראל זקוקה לחילוץ.

יש להפוך את סיפור נפילתו של מדחת למורשת קרב. הגנרלים שהפקירו אותו ייצגו דפוסים שהיו גדולים מהם. בעקבות הנצחתו, נוכל לדון: האם דפוסים אלו נותרו בצה"ל?