בנפול אויבך - אל תשמח מדי

ההרתעה הישראלית כבולה בידי תהליכים ביורוקרטיים מסורבלים שדורשים התמצאות ברזי המשפט ● כי הכלל הישן של עין תחת עין כבר לא מתיישב עם הטהרנות הנפשית הנדרשת

השבוע ביקר בירושלים אוהד חמו,

כתב חדשות ,12 וניסה לברר עם קבוצת נערים ערבים משועפאט מה עמדתם בנוגע ליחיא סינוואר ולפיגועים. "כל יהודי צריך למות", ענו לו החבר'ה, אבל ברוח טובה ועם חיוך. "אני יהודי", אמר חמו, מתוך תקווה שההיכרות האישית עם המרואיינים תעמוד לו ביום פקודה, "גם אני צריך למות?". החבר'ה לא התבלבלו, ובאותה רוח טובה הסבירו לכתב המתקשה: "כל יהודי ויהודי צריך למות. כתוב בקוראן".

תאמרו: מדובר במשאל רחוב לא מייצג. נכון. אולי מערכת החינוך ברשות הפלשתינית מייצגת יותר? בשבוע שעבר גינה האיחוד האירופי )שוב( את מערכת החינוך הפלשתינית בגלל תכנים אנטישמיים ורצחניים שהיא נוטעת בתלמידים מגיל גן. אולי גם זה לא מייצג, שהרי אלו אינם אזרחי ישראל. אוקיי. סקר שערכה תנועת "הביטחוניסטים" מצא כי 75 אחוז מער ביי ישראל לא סבורים שליהודים יש זכות כלשהי על הארץ.

הביטחוניסטים הם גוף ימני לאומי. אולי הסקר לא מייצג? יש מצב. אבל דפוסי ההצבעה הערביים כן. גם הרשימה המשותפת וגם רע"מ לא מכירות בזכות הקיום של מדינה יהודית, ובכל זאת זוכות לקולות רוב מוחלט של ערביי ישראל. מה שאומר שיש לנו בעיה מסוימת עם הערבים שחיים לצידנו ואיתנו.

לנוכח הרגשות ולעיתים המעשים שאנו נתקלים בהם מהצד הערבי - מהנפת דגלי חמאס באום אל פחם, דרך לבישת חול צות שעליהן מודפס M-16 כסמל למאבק מזוין בישראל, שירת "ברוח ובדם" במשחקי כדורגל, פרעות אלימות נגד יהודים בעכו ובלוד ומדי פעם גם פיגועים - מתעורר בנפש יהודי איזה רגש בלתי חיובי, שלא מביא בחשבון סוציו אקונומיקה או "שנים של הזנחה", רגש קמאי שעדיין לא נכתש תחת מכבש התקי נות הפוליטית. לא כולם אימצו הדחקה כאסטרטגיה. לעיתים הנפש יהודי חשה שמישהו מתנכל לגוף שבתוכו היא שוכנת, ושעליה להגיב בתקיפות. או לפחות לשנוא את התוקף כדבעי. או לומר בחדשות "האויב", או "כוחותינו". להיות בצד שלנו. הרגש הזה, למרבה הצער, לא נחשב אסתטי בחוגים מסוימים, מובחרים יותר מאיתנו.

השבוע יצאו כמה חברי ההנהגה הצעירה של הציונות הד תית לחלק ממתקים לאחר שאזרח ישראלי חיסל מחבל פלש תיני שניסה לרצוח אותו, את אשתו ואת שבעת ילדיהם בביתם שבתקוע. אחת מהם, צעירה חייכנית, צולמה כשהיא מכבדת בחמצוצים חייל חמוש מכף רגל ועד ראש. מה נאמר - פשוט לא בקלאסה. אנחנו אריסטוקרטים מכדי לשמוח על מותם של רשעים. יש להישאר טהורים מבחינה נפשית ולא להזדהם בר גשות מסוג נקמה, גאווה לאומית או שמחת ניצחון. האם אנחנו רוצים להידמות לערבים שמחלקים ממתקים בכיכר העיר אחרי שנרצחו יהודים? לא משנה ששם השמחה היא על רצח כל יהודי באשר הוא, שעל שם הרוצחים נקראים רחובות וכיכרות, ואצל נו - על רווח והצלה מידי מרצחים. אנחנו השתדרגנו מ"באבוד רשעים - רינה" ל"באבוד רשעים - שביעות רצון דיסקרטית".

גם פעולות שמכוונות לשרידותנו

הלאומית והפיזית צריכות להתבצע ברמה האסתטית הגבוהה ביותר. ניקח לדוגמה את אלאור אזריה, שהורשע בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. אזריה ירה למוות במחבל מנוטרל, שדקות ספורות לפני כן ניסה לרצוח חיילים באזור חברון. אדם שלא עבר סדנת חי נוך וסטריליזציה יחשוב שמוות של רוצח כזה הוא בסך הכל תוצאה טובה. אך מי שהתעלה מעל הברבריות יידע: ראשית, חיסול של רוצח לא נראה יפה בסרטונים של "בצלם" )למעשה אין מוות שהוא חוויה אסתטית(. שנית, היופי האמיתי נמצא בנהלים: מותר להרוג מחבל רק על פי פרוטוקול מדוקדק של נוהל מעצר חשוד. המהות - הרוצח מת - משנית למסגרת המוזהבת של סעיף 7ד' להוראות פתיחה באש.

ואם נרצה להרתיע באמצעים שאינם פוגעים בגוף האויב אלא ברכושו – גם אז נצטרך למלא טפסים, להשיב לעתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי ארגונים אנטי ישראליים במימון זר, ואז בתום כמה חודשי התדיינות יתיר לנו בג"ץ לשבור במשורה כמה קירות בדירת המחבל שרצח את יהודה דימנטמן בחומש. בדיקה שנערכה ב 2018 העלתה כי רק 30 אחוזים מבתי מחב לים שנועדו להריסה אכן נהרסו. אולי בגלל שפרקליט המדינה דאז, שי ניצן, הודה כי כל הריסת בית מחבלים עולה לו בדמים. לא אנחנו המדממים, אלא הוא. כמו לורד ניצן בין הפראים.

מקובל גם על אניני הטעם שהישרדות יהודית היא עניין כל כך ראוי, שעליו להיות מעוגן בתועפות של מסמכים וכללי הדין הבינ"ל, שחל כמדומה רק עלינו. שאר המדינות מתעלמות ממנו בדרך כלל מתוך הבנה שאם הן חזקות - מי יתעסק איתן, ואם הן חלשות - אף אחד לא יטריח עצמו לגרור אותן להאג. אבל ישראל היא הילד שתמיד ישלחו למנהל, פשוט כי היתה לו החוצפה לבוא לבית הספר, ולא משנה כמה יצטיין - תמיד ירביצו לו בהפסקות.

לכן אנחנו מבינים

מדוע רה"מ, שר החוץ ושר הבי טחון חייבים להביע צער על מותה של עיתונאית אל ג'זירה, שנורתה על ידי מחבלים פלשתינים, אם כי חלקנו יודעים שאין הבדל גדול בין אל ג'זירה ל"דר שטירמר", אבל מתקשים להבין למה רה"מ החליפי מספיד את ח"כ אלחרומי, שהשתתף בעצ רות תמיכה בעצורי הפרעות בעכו, כמי ש"נפל בקרב". ועוד לא התפתחנו מספיק כדי שנתייחס לאחים המוסלמים בקואליציה כאל סימן של אחדות, פיוס וריפוי.

השבוע שיחקה קבוצת הכדורסל הפועל חולון בבילבאו, ואוהדיה הסתובבו בעיר בחולצות הקבוצה ועם דגלי ישראל, כמקובל באירועי ספורט בינלאומיים. חבר'ה פרו פלשתינים הסתערו עליהם ופצחו במחאה אנטי ישראלית, שכללה בין היתר השלכת חפצים מכל הבא ליד, לדוגמה, כיסאות מבתי הקפה. אוהדי חולון כנראה לא הפנימו את מלוא כללי הנימוס והשיבו מלחמה: הם הסתערו על החוליגנים בשירת "אל אל ישראל", בקללות בסיסיות בספרדית ואף הקפידו להעיף בחז רה את הכיסאות לעבר תוקפיהם. האצילים שבינינו ראו תגרת רחוב, שרק מלבה את האנטישמיות. אבל הנפש הבלתי מפותחת הסתכלה על האירוע וצעקה היידה חולון! אל אל ישראל! ●

האצילים שבינינו ראו תגרה נחותה, הנפש הבלתי מפותחת הסתכלה על האירוע וצעקה: היידה חולון! אל אל ישראל!

איור: שמעון אנגל