הלב עם חמאס, הראש עם ישראל
שנים טולטלתי בין "עשיו שונא ליעקב" לבין "גם הערבים הם בני אדם" ואז, לפני שנה, משהו יסודי בהשקפת העולם שלי קרס והתפרק לרסיסים
בבר החביב על בכירי חמאס נשמעו לראשונה קולות בעברית ● שני אנשי עסקים העיפו לעברי מבט של ממתיקי סוד, אבל סוד גלוי: ישראל נוכחת בקטאר הרבה יותר מכפי שנראה לעין ● יואב לימור שב מביקור בקטאר וגילה כיצד מקיימת מדינת הנפט עסקים עם המערב, אבל גם מתקשרת עם איראן ● איך שינה המונדיאל את פניה של דוחא ● ומה עושה השלטון כדי להתמודד עם נרטיב הירי על הכתבת שנהרגה בג'נין
ביציאה מהבר של מלון אינטרקונטיננטל, אחד ממקומות הבילוי החביבים על בכירי חמאס, שמעתי עברית בפעם היחידה בביקורי בקטאר. שני אנשי עסקים שהמתינו למונית ודיברו ביניהם בשקט, והיו קצת נבוכים כשאורח לא צפוי חייך לעברם. זה היה מבט חטוף של ממתיקי סוד, אבל סוד גלוי: ישראל נוכחת בקטאר הרבה יותר מכפי שנראה לעין. לא רק בקשרים הדיפלומטיים והמודיעיניים שמאחו רי הקלעים, אלא גם בקשרים הכלכליים. בטכנולוגיה, בחקלאות, במסחר. "אל תתרגש מזה יותר מדי", הבהיר גורם מקומי. "אנחנו עובדים עם כולם".
האסטרטגיה הזאת - "עובדים עם כולם" - מסבי רה כנראה את המעמד המיוחד שצברה לעצמה קטאר בשנים האחרונות. מצד אחד שותפה של איראן, חמאס וטורקיה, מצד שני מקיימת קשרים הדוקים עם המע רב ועם ישראל. רק השבוע פורסם כי שליט המדינה, האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני, ייצא לטהרן ואחר כך ידלג בין בירות אירופה, בניסיון לקדם את החתימה על הסכם הגרעין המחודש - עדות נוספת לעוצמה שצוברת המפרצית הקטנה.
זה קרה בזכות יכולת ניווט גיאו פוליטית מרשימה שהחלה בתקופתו של האמיר האב, שייח' חאמד, וממשיכה אצל בנו שירש אותו בשלטון לפני כמעט עשור. בדרך אמנם איים החרם שהטילו עליה סעודיה והאמירויות לרסק את קטאר, אבל היא יצאה ממנו חזקה מתמיד. כיום, בזכות הזינוק החד במחירי הנפט והגז, יכולה קטאר לע שות כמעט ככל העולה על רוחה, בכל תחום. וזה בדיוק מה שהיא עושה.
המקומיים הם בעלי הבית
העוצמה הכלכלית - מקום 7 בעולם בתוצר לנפש - היא רק מחצית מהעוצמה שמחזיקה קטאר. המחצית השנייה היא תודעתית. בזכות אל ג'זירה, הפכה קטאר למעצבת דעת הקהל העיקרית בעולם הערבי. השפעתה של התחנה עצומה, בעיקר על ההמונים; בעוד ההנהגה בדוחא מנהלת, כאמור, דיפלומטיה סבוכה של "עובדים עם כולם" - התחנה שהיא מממנת חיה בעולם הרבה
יותר פשוט של טובים ורעים.
ישראל שייכת במובהק לקבוצה השנייה. השבוע, למשל, היו עיתונאים ברשת שצייצו בשבח הפיגוע באלעד. אף אחד מהם הוא לא קטארי: בדיוק כמו ביתר מדינות המפרץ, גם בקטאר המקומיים הם בעלי הבית. העובדים - בסופר, ברחוב או בטלוויזיה - הם זרים. עו בדי הלואו טק מגיעים, כתמיד, ממדינות עניות )בעיקר מהודו ומפקיסטן, ובאחרונה גם ממזרח אפריקה(, והעוב דים "הנחשבים" יותר - מהמערב. במקרה של אל ג'זירה, העיתונאים הם ברובם לבנונים, מצרים וסורים, שלא בדיוק התחנכו על ברכי האהדה לישראל.
שלשום הפכה אל ג'זירה לסיפור בעצמה, לאחר שכ תבת הרשת באזור, שירין אבו עאקלה, נהרגה במהלך פעולת צה"ל במחנה הפליטים בג'נין. ברשת מיהרו לט עון כי היא נהרגה מירי מכוון לראשה מצד חייל צה"ל. בצה"ל מכחישים וטוענים כי היא נורתה בידי חמושים פלשתינים במחנה, אבל לגרסה הישראלית אין במקרה הזה שום סיכוי: סביב אבו עאקלה נבנה נרטיב שלם, שמשרת את הסיפור הגדול שאל ג'זירה משווקת נמרצות כבר שנים, על ישראל האכזרית והרצחנית.
"זאת לא המדיניות של השלטון, אבל הוא חי איתה בשלום", מסביר המקומי. כך, הוא יכול להתנהל בנוחות מול כולם; מצד אחד לארח את הנהגת הטליבאן הגו לה בשנות הנוכחות האמריקנית באפגניסטן, ומצד שני לאפשר לאמריקנים )ולבריטים, לגרמנים ולעוד מדינות( לחלץ את האזרחים שלהם ועוד אלפי אפגנים ברכבת אווירית מקאבול לבסיס האווירי האמריקני בקטאר.
תרומתה הזאת לנסיגה המערבית מאפגניסטן זיכתה את קטאר במעמד מיוחד, המכונה בישראל "מג'נונה" - Major non Nato ally - מדינה שאינה חברה בנאט"ו אך מחזיקה במעמד מיוחד. גם לישראל יש מעמד ייחודי כזה. לקטאר הוא מאפשר, שוב, לשחק ב"גם וגם": גם לאפשר למל"ט האמריקני להמריא משטחם כדי לחסל את קאסם סולימאני, וגם להגיע מייד אחר כך לטהרן עם מזוודות של דולרים כדי לפייס את השלטונות.
יחסים? "עוד לא הגיע הזמן"
איראן היא כיום המחסום העיקרי מפני התקדמות משמעותית ביחסי ישראל קטאר. בשנות החרם הסעו די אמירותי, היתה איראן שער היציאה היחיד של קטאר לעולם. כאשר שכנותיה במפרץ החרימו אותה אווירית, ימית ויבשתית )סעודיה אפילו השתעשעה לרגע בר עיון לחצוב תעלה כדי לנתק יבשתית את קטאר ממנה(, יכלו הקטארים לטוס או לייבא רק דרך איראן. דוחא לא שכחה את זה לטהרן; גם העובדה ששתי המדינות חולקות אינטרס כלכלי משותף עצום - שדה הגז הגדול בעולם לישראל. מהדקת את החיבור ביניהן, ומרחיקה את האפשרות שקטאר תחבור בגלוי
באופן טבעי, לישראל יש עניין רב להפוך את הק שרים בין המדינות לגלויים, בהמשך להסכמי אברהם. בשנתיים האחרונות גם נעשו לא מעט ניסיונות גישוש מול הקטארים, שדחו אותם בנימוס. גם השבוע אמרו גורמים בדוחא ש"עוד לא הגיע הזמן" - ביטוי מכובס לכך שהנושא לא נמצא כרגע על השולחן. מתי הוא יהיה? בצמרת המדינית ביטחונית בישראל משוכנעים שזה יקרה )אם זה יקרה( רק אחרי שסעודיה תעביר את הקשרים שלה עם ישראל לפסים גלויים.
בעבר החזיקה קטאר ביחסים גלויים עם ישראל. לשתי המדינות היו משרדי אינטרסים כלכליים, שנסגרו ביוזמה קטארית במהלך מבצע עופרת יצוקה ב .2009 ישראל זעמה אז על הקשר ההדוק של ההנהגה הקטארית עם חמאס בעזה, ובאופן חריג החילה את זעמה גם על הק שרים המודיעיניים בין המדינות. בהנחיית ראש המוסד דאז, מאיר דגן, שמה ישראל איקס על קטאר; החרם הזה הוסר כעבור כשנתיים, ובתקופת יורשו של דגן, תמיר פרדו, חזרו היחסים לפרוח - מתחת לרדאר כמובן.
אין איש בצמרת הישראלית שלא ביקר בקטאר במרוצת השנים, כולל האחרונות. רק מקצת מהביקו רים האלה פורסמו )למשל כאשר יוסי כהן הגיע לדוחא עם אלוף פיקוד הדרום דאז, הרצי הלוי, בניסיון להביא לרגיעה ברצועה(. לו היתה נחשפת רשימת המבקרים המלאה, או עומק הקשרים בין המדינות, היה מתאפשר להבין את מארג האינטרסים והקשרים הסבוך באזור בכלל, ובין המדינות בפרט.
"
בזכות אל ג'זירה, הפכה קטאר למעצבת דעת הקהל העיקרית בעולם הערבי. בעוד ההנהגה בדוחא מנהלת דיפלומטיה של "עובדים עם כולם", התחנה שהיא מממנת חיה בעולם פשוט של טובים ורעים
כשהאמיר הרגיע את סינוואר
העניין הישראלי המיוחד בקטאר נובע מכמה סיבות. העיקרית שבהן - מרכזיותה הגוברת בעולם בכלל, וב מפרץ בפרט. העושר המופלג הפך את קטאר לשחקנית משפיעה בכל מגרש אפשרי. זאת היתה האסטרטגיה של האמיר האבא: להשקיע הרבה, ובתבונה, כדי להפוך לש חקן מרכזי. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן המונדיאל, שיתקיים בחורף הקרוב בקטאר, אבל יש מאות דוגמאות נוספות; רשות ההשקעות של קטאר Qatar) - QIA (Investment Authority השקיעה במהלך שני העשורים האחרונים מאות מיליארדי דולרים בנדל"ן, בנקאות, טכ נולוגיה, אנרגיה, תעשייה ושלל אפיקים אחרים. בשנות שלטונו של דונלד טראמפ - שנטה באופן מובהק לטובת הסעודים והאמירותים - הסיטה קטאר השקעות לעסקים במדינות רפובליקניות בארה"ב, כדי לייצר השפעה פו ליטית על הממשל. השיטה עבדה, וממשל טראמפ מילא תפקיד בהסרת החרם מעל קטאר.
למעורבות הקטארית בסכסוך הישראלי פלשתיני יש גם סיבות נוספות. חלקן אינטרסנטיות: מי שדחק בקטאר לסייע לחמאס היתה דווקא ישראל, שראתה בדוחא )וב כסף הקטארי( גורם ממתן ומייצב. לקטארים היה אינ טרס לעשות זאת גם כדי למצוא חן בעיני האמריקנים, שכתמיד מעריכים סיוע הומניטרי למסכנים באשר הם. ממילא, הסכום שמועבר - כ 30 מיליון דולר בחודש - הוא אפילו לא גרעינים עבור קטאר; מבחינתה מדובר בעוד השקעה שמאפשרת לה עמדת השפעה חשובה.
במהלך ההסלמה בחודש האחרון שוחח האמיר הקטארי בטלפון עם אבו מאזן ועם יחיא סינוואר, בניסיון להר גיע את הרוחות. יש הטוענים שמאחורי השיחות עמדו גורמים ישראליים )שפעלו במקביל גם בקהיר ובעמאן(. ההשפעה הישראלית הזאת בדוחא נוצלה גם כדי לשנות את מנגנון העברת הכספים לרצועה; אם בעבר השליח הקטארי לעזה, מוחמד אל עמאדי, היה מגיע לרצועה
עם מזוודות דולרים במזומן - היום מתבצעת ההעברה דרך שוברים של האו"ם לכ־001 אלף משפחות עזתיות בחודש (כל משפחה מקבלת 100 דולר). גם רכישת הסולר לתחנת הכוח בעזה מתבצעת במימון קטארי (כ־01 מיליון דולר בחודש), דרך האו"ם, כדי למנוע את גניבת הכספים בידי חמאס וניצולם למטרות התעצמות צבאית.
קטאר גם הקימה עם מצרים מנגנון להכנסת דלקים לעזה דרך סיני. גם המנגנון הזה הוקם ביוזמה ישראלית, ובניסיון לקדם את המצב האזרחי בעזה - ובמשתמע לייצר בלמים מפני הסלמה צבאית. הקטארים מעורבים בעוד שורה של פרויקטים הומניטריים - מהקמת בית חולים באזור רפיח, דרך הקמת שכונות מגורים, ועד רכש תרופות וציוד רפואי דוגמת פרוטזות לילדים ומבוגרים הקטארית". ומחזיקים ברצועה משרד אינטרסים קבוע תחת השם "הוועדה
אבל למעורבות הזאת יש גם סיבות אידיאולוגיות: קטאר, בדיוק כמו חמאס, משתייכת לאחים המוסלמים. היא מארחת בשטחה את האב הרוחני של התנועה, השייח' יוסוף קרדאווי, שנחשב במשך שנים לסמכות הרוחנית החשובה באסלאם ומי שאחראי ללא מעט פתוות ששימשו עילה לפיגועי טרור רצחניים. קרדאווי הוא אחד המתנגדים הבולטים והקולניים של ישראל, ומצדד גלוי בג'יהאד ובטרור; במשך שנים הוא החזיק בתוכנית טלוויזיה פופולרית באל־ג'זירה, ובמכון מחקר שממומן בידי השלטונות בקטאר.
גם הנהגת החוץ של חמאס ממוקמת בדוחא. באופן רשמי אין לכך סימן: כל ניסיון לאתר משרדים של הארגון בעיר עולה בתוהו. בעבר נהג חאלד משעל, בתקופה ששימש ראש הלשכה המדינית של הארגון, לפעול ממלונות הפאר בעיר - ארבע העונות, ריץ קרלטון ואינטרקונטיננטל. בשנים האחרונות הוא פועל בעיקר מהווילה שלו, שממוקמת בשכונת אל־ראיין היוקרתית בדוחא. הוא מתנייד עם שומרי ראש, וחולק את זמנו בין פוליטיקה ועסקים; יש הטוענים כי ההון שצבר בשנים האחרונות מגיע למאות מיליוני דולרים.
קל להבין את צמרת חמאס, שמעדיפה לחיות בדוחא ולא בעזה (משעל עבר לדוחא מדמשק). החיים בבירת קטאר מפנקים: המלונות ומסעדות הפאר, הבתים המרווחים, המשרתים הפרטיים, הנגישות לעולם, החינוך האיכותי לילדים והאפשרות לצבור עושר פרטי - סיבות מעולות לתמוך במאבק הפלשתיני מרחוק. איסמעיל הנייה ונוספים מקרב צמרת הארגון שהתקנאו במשעל, מנהלים גם הם את עיקר זמנם כיום בקטאר.
יש לכך גם סיבה פרגמטית. בכירי חמאס יודעים שבקטאר הם מוגנים מפגיעה ישראלית. בגלל רגישות וחשיבות היחסים בין המדינות, ישראל לא תעז לחסלם על אדמת קטאר (בטח אחרי הלקח מפרשת חיסולו של מחמוד אל־מבחוח בדובאי). זה לא אומר שישראל חיה עם הפעילות הזאת בשלום; כאשר סלאח ערורי - בכיר החמאס שאחראי למאמצי הארגון להקים תשתית טרור בחו"ל - התמקם בדוחא, הפעילה ישראל לחץ עצום עד שהוא הורחק מהמדינה. ערורי עבר לטורקיה, שגם עליה מופעלים כעת לחצים דומים, ובאחרונה הוא פועל בעיקר מלבנון. תשתית הטרור שהוא הקים במחנות הפליטים בצור ובצידון היתה אחראית לשיגור הרקטות לישראל בחודש שעבר.
המונדיאל הבטוח בהיסטוריה
האירוח החם ליריבי ישראל אינו נגמר בחמאס. מי שקיבל חסות בדוחא הוא עזמי בשארה, חבר הכנסת לשעבר ומייסד מפלגת בל"ד, שנמלט מישראל לפני 15 שנה לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לארגון חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. בשארה מנהל את "המרכז הערבי למחקר ולימודי מדיניות" בדוחא - שממומן בידי ממשלת קטאר - ומשמש יועץ אישי לאמיר. הוא מתנייד בעולם באמצעות דרכון דיפלומטי קטארי, שמעניק לו חסינות.
כפי שנחשף שלשום ב"ישראל היום", בשארה משקיע כעת מאמץ עצום בניסיון לטרפד הגעה של ישראלים למונדיאל הקרוב. הוא מנסה לנצל את קשריו הקרובים עם השלטונות כדי למנוע מישראלים לקבל אישורי כניסה לקטאר, מחשש שהם יהוו גשר להתקרבות בין
"
גם הנהגת החוץ של חמאס ממוקמת בדוחא. כל ניסיון לאתר משרדים של הארגון בעיר עולה בתוהו. בעבר נהג חאלד משעל לפעול ממלונות הפאר בעיר. בשנים האחרונות הוא פועל בעיקר מהווילה שלו
"
יש להניח שקטאר תנסה להעצים את מעמדה, תוך ניצול הפוקוס במונדיאל. צפויים לה לא מעט אתגרים: היריבות האזורית עם סעודיה והאמירויות, הצורך לתמרן בין איראן למערב ולישראל, והביקורת על חסותה לטרור
המדינות. שלא לייחוס, אמר השבוע גורם ישראלי כי הוא מעריך שהנושא ייפתר, משום שקטאר התחייבה בפני התאחדות הכדורגל העולמית לאפשר לקהל מכל מדינה להיכנס לתחומה במהלך המשחקים. ועדיין, הוא הודה, מדובר באתגר רציני, שעומדים מאחוריו גורמים רבי כוח ועניין, שבשארה הוא המרכזי ביניהם.
המונדיאל יחייב את ישראל וקטאר לתיאום קרוב. חלקו ביטחוני, על רקע החשש שהועלה מפני פיגועי טרור או חטיפות של ישראלים במהלך המשחקים. בדוחא מבטלים את האיום הזה כליל. "אלה יהיו המשחקים הבטוחים בהיסטוריה", קבע גורם מקומי. יש בדבריו לא מעט היגיון, משום שספק אם איראן או גורם אחר ירצו להסתבך עם כל העולם במרכזו של האירוע החשוב בעולם.
ממילא, כאמור, מחזיקה קטאר בקשרים טובים עם כלל הגורמים והארגונים באזור, והיא שימשה בעשור האחרון המתווכת והמממנת בכמעט כל אירוע של שחרור בני ערובה שנחטפו בידי דאעש ואל־קאעידה או גורמים קיצוניים אחרים.
אפשר להניח ששיתוף פעולה ביטחוני כזה בין ישראל וקטאר כבר מתקיים, על רקע היחסים הקרובים בין הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות. סביר שלישראל גם יהיה אינטרס לשתף את הקטארים בכל מידע מודיעיני שיתקבל, גם כדי להציל חיי אדם וגם כדי לזכות בנקודות אצל השלטונות בדוחא. ממילא מדובר גם באינטרס קטארי מובהק; אחרי שהואשמו כי שיחדו חצי עולם כדי לזכות באירוח המשחקים, ואחרי שספגו ביקורת עצומה לאחר שאלפי פועלים נהרגו במהלך בניית האצטדיונים, יש לקטאר כל אינטרס שהמשחקים יהיו מוצלחים ויעברו בביטחון מלא.
אבל הביטחון הוא רק צד אחד לתיאום שמתבקש בין המדינות לקראת המונדיאל. אלפי הישראלים שכבר רכשו כרטיסים למשחקים (ההערכות מדברות על 30-15 אלף) יחייבו ויזות, סידורי לינה, טיסות, תקשורת, אוכל כשר ועוד. גורם ישראלי אישר השבוע כי מאחורי הקלעים כבר מתקיימים מגעים דיפלומטיים בין המדינות, בהשתתפותם של גורמים בינלאומיים שונים. כתמיד, אפשר להניח שהעניינים ייסגרו רק ברגע האחרון, או כפי שהגדיר זאת הגורם המקומי: "הגביע העולמי מתחיל בנובמבר. יש עוד זמן עד אז".
המודל: ישראל
קטאר מסבירה פנים למבקרים בה. היא מתחנפת ומנקרת פחות מהאמירויות, והרבה פחות פתוחה מבחריין. הקטארים ישירים יותר: ,"We mean business" ביטא זאת היטב גורם מקומי. ממילא, קטאר אינה משופעת באטרקציות (למעט, אולי, סיורי מדבר), ותיירים ממעטים להגיע אליה במיוחד. הקטארים מקווים שהמונדיאל ישנה את זה, וישים גם אותם על מפת התיירות העולמית.
כדי שזה יקרה, קטאר תצטרך להיות מסוגרת פחות במ־וספק אם יש לה אינטרס כזה. אחרי הכל, מדובר דינה דתית, שבה אלכוהול או בשר חזיר אסורים (מותר לשתות רק בברים במלונות; לקנות אלכוהול מותר רק לזרים, וגם זה רק בחנות מיוחדת שנמצאת במתחם סגור ומאובטח, עם תעודה אישית שמקבלים מהשלטונות), ורוב הנשים מסתובבות כשהן עטויות ברעלות; רק בטיסה מחוץ למדינה הן מחליפות בגדים לג'ינס וטי־שירט מערביים - עד לחזרה הביתה.
אבל קטאר פרגמטית, ורוצה להתקדם. היא רואה בישראל מודל לחיקוי: מדינה קטנה ושברירית, כמותה, שהצליחה להפוך למעצמה אזורית. שלא לייחוס מכנים את ישראל בדוחא "פלא"; מדינה שבניגוד לכל הסיכויים מצליחה ללהטט ולהיות חזקה ועוצמתית. גם קטאר שואפת להיות כוח משמעותי כזה באזור, ומעבר לו.
למרות התחרות החזקה שמציבות לה שכנותיה למפרץ - בעיקר סעודיה והאמירויות, אבל גם בחריין שמתחרה איתה על אירוח הבסיסים האמריקניים (בקטאר ממוקם הבסיס האווירי האמריקני המרכזי במפרץ; בבחריין הבסיס הימי) - היא מצליחה למצב את עצמה כגורם שצריך להביא אותו בחשבון. כך, היה האמיר הקטארי השליט הערבי הראשון שעימו נפגש ג'ו ביידן, לאחר שנכנס לתפקידו כנשיא.
עדות להצלחת השיטה הקטארית אפשר למצוא דווקא בשכנותיה־יריבותיה, סעודיה והאמירויות. גם הן, כמו קטאר, אימצו באחרונה את מדיניות ה"גם וגם"; גם לדבר ולעשות עסקים עם המערב, אבל גם לתקשר עם הגורמים העוינים להם, ובראשם איראן. את ישראל זה משמח פחות, אבל לפחות בהקשר הקטארי כדאי לראות את הדברים כמו שהם: בלב הם באופן מלא ושלם עם חמאס; בראש הם מבינים שישראל היא נכס - דיפלומטי, ביטחוני, כלכלי - ולכן הם מקפידים לשמור על יחסים טובים איתה.
מי שפעלו מול קטאר בשנים האחרונות מעידים שהיא הוגנת. "אשפית מו"מ קשוחה ועניינית", כהגדרת אחד הגורמים. זאת התמונה שעולה גם משיחות עם גורמים מקומיים בדוחא; כמדיניות, אין להם אינטרס לבחור צד, והם מעדיפים לעבוד עם כולם, מעל או מתחת לשולחן. היחסים עם ישראל הם נכס אסטרטגי עבור הקטארים, ואין להם אינטרס שהם ייפגעו.
אפשר להניח שקטאר תנסה להעצים את מעמדה בשנים הקרובות, בין היתר תוך ניצול הפוקוס העולמי בתקופת המונדיאל. צפויים לה בדרך לא מעט אתגרים: היריבות האזורית עם סעודיה והאמירויות, הצורך לתמרן בין איראן למערב ולישראל, הביקורת על החסות שהיא נותנת לגורמי הטרור, ושורה ארוכה של סוגיות מדיניות וכלכליות נוספות.
מנגד, יש לה הון מופלג (שגדל דרמטית בשנה האחרונה על רקע הזינוק במחירי הנפט והגז כתוצאה מהמלחמה באוקראינה), והשפעה משמעותית (תוצאה של המדיניות המושכלת שניהלה, ושל הבעלות על אל־ג'זירה על שלוחותיה בערבית ובאנגלית).
בדוחא רואים בכל אלה הזדמנויות. האופן שבו הם ניהלו את ענייניהם האסטרטגיים בשנים האחרונות - ובעיקר האופן שבו הם הפכו את החרם עליהם, שאיים למוטט אותם, לניצחון עוצמתי - מחייב לקחת אותם ברצינות. זה ניכר, אגב, גם בדרך שבה הם הפכו את דוחא, שהיתה נחשלת יחסית מבחינת התשתיות, למתקדמת ביותר: בחסות המונדיאל נסללו אוטוסטרדות והונחו מסילות רכבת, שהקלו מאוד את התנועה בעיר. בהיבט הזה, למי שיגיע למשחקים צפויה חוויה, משום שהקרבה בין האצטדיונים תאפשר להתנייד בקלות ולראות כמה משחקים ביום.
בישראל מקווים שהמונדיאל יהיה גשר נוסף לביסוס היחסים בין המדינות. כאמור, ספק אם לקטאר יהיה אינטרס להעביר אותם לפסים גלויים, וממילא - משיחות בדוחא (ובירושלים) ניתן היה ללמוד השבוע שהיחסים יציבים וחזקים כבר כעת, הרבה מעבר למה שהעין יכולה לראות והתקשורת יכולה לפרסם.
גדלתי על "עשיו שונא ליעקב מדור לדור" ועל "אין אמו נה בערבים אפילו 40 שנה בקבר" - ורסיות עכשוויות לטקסטים מהמקורות היהודיים, שסבא שלי, סבא זלמן, נהג להשתמש בהן מדי פעם. אלא שסבי, שבשנות המ דינה הראשונות עמד בראש עיריית ירושלים, ידע בד בבד להידבר עם המוסלמים ולתת כבוד למתיהם, שמצאו את מנוחתם האחרונה בחלקות הקבורה שבמרכז גן העצמאות, סביב בריכת ממילא. סבא דאג שכרישי הנדל"ן לא יבנו סביב אותה בריכה ביזנטית, ושטרקטורים לא יעלו על קברי המוסלמים, ואף הקיף את המקום בגדר.
לסבתא בלהה היתה גישה אחרת לחיים עם השכנים שנכפו עלינו. היא באופן כללי האמינה בבני אדם. הגנן הערבי, שהיה פוקד את גינתה אחת לכמה שבועות, היה מוזמן תמיד לכוס תה וארוחה קלה. היא הקפידה בכבודו, ומעת לעת אף הפקידה בידיו חבילת בגדים ישנים, שלא היה לה חפץ בהם. סבתה בלהה לא חדלה מנוהגה זה, גם כשירושלים הפכה אבן שואבת למפגעים ולמחבלים מתפוצצים.
פעם הלכתי ברחוב רבי עקיבא, שצמוד לאותו בית עלמין מוס למי בגן העצמאות - זה שסבא שלי, שאמר שאין אמונה בערבים, הציל עבורם - וראיתי איש עברי מכה איש ערבי. הגנים של סבתא בלהה כנראה קפצו להם, כי במקום לשאול - למה תכה רעך? הזמנתי שוטר, שלקח פרטים מהמכה ומהמוכה, וכנראה הציל את הערבי החבול מאשפוז ממושך. הגנים הללו פעלו את פעולתם פעם נוספת כשנקלעתי לסביבת פיגוע בשוק מחנה יהודה, וראיתי את המוכרים הערבים - שרגע קודם לכן עמדו כתף אל כתף, מעל דוכני המכירה, לצד מעסיקיהם היהודים - כשהם נסים על נפשם מאימת הקריאות "מוות לערבים". יהודים נסערים דפקו בחוזקה על תריסי הברזל המוגפים, שמאחוריהם הסתתרו הערבים. ניסי תי להרגיע אחדים מהם, אבל מהר מאוד הבנתי שאין טעם בכך.
רגישות היתר שלי לכבוד האדם באשר הוא אדם, קהתה ככל שתכפו הפיגועים. בימי האינתיפאדה השנייה, כשליוויתי )כעי תונאי( כמעט מדי יום את ההרוגים בדרכם האחרונה, ציטטתי חשוק שפתיים את "יום יום לוויה" של אורי צבי גרינברג מת קופת המאורעות ב .1936 בלילות התקשיתי להירדם. בימים התקשיתי לומר שלום לעובדים הערבים במכולת השכונתית.
בין הדמעות
מדי פעם, כשבין הנפגעים בפיגועי הטרור היו גם ערבים, נזכרתי שגם הם, או לפחות חלקם, הם קורבנות הסכסוך. כך הרגשתי כששני אנשי חמאס רצחו במדרחוב בנחלת שבעה את מעין לוי בת ה 19 ואת זיאד מוגרבי, שישב בבית קפה ברחוב עם אשתו וילדיו. הדמעות לא הבדילו בין יהודים לערבים. אלא שחזרתי להבדיל בין הדמעות כשיום אחד הגעתי לבית החו לים שערי צדק, וביקשתי, יחד עם עמיתיי העיתונאים, לראיין את המשפחות הערביות הישראליות, שהגיעו לקונן על מתיהן בפיצוץ באוטובוס אגד בצומת פת.
בפיצוץ ההוא נספו ונפצעו לא רק יהודים, אלא גם סטודנטים ערבים מהצפון שלמדו במכללת דוד ילין, והתגוררו בשכירות בבית צפאפא הסמוכה. אלא שכל מאמצינו לחלץ מהמשפחות גינוי לפיגוע, בעוד גם מתיהן שלהן מוטלים לפניהן, עלו בתוהו, ושוב לא ידעתי את נפשי.
אחר כך הגיעו שנות רגיעה, וד"ר זמן חבש את פצעינו, פצעיי. מעת לעת, למרות עמדותיי הלאומיות המובהקות - הייתי משתתף ברבי שיח שארגנו תנועות "שמאל", כדי להציג בהם את עמדות "הימין". מדי פעם הייתי משוחח במסגרות אלה עם בני פלוגתא ערבים. לפני שנים אחדות אף נטלתי חלק בקבוצה משותפת של יהודים וערבים, שהחליטה להניח בצד את המחלוקת הלאומית והדתית החריפה ולהתמקד בשיפור תנאי חייהם של הערבים במ זרח ירושלים, שהופלו לאורך שנים בתחום השירותים והתשתיות.
כך היטלטלתי לי לאורך השנים וחיי האישיים והמקצועיים בין "עשיו שונא ליעקב" של סבא זלמן לבין "גם הם בני אדם" של סבתא בלהה. האינטראקציה היחסית מרובה עם ערבים, שנלוותה לכתיבה העיתונאית והמחקרית שלי, בין שהיו אלה ערביי מזרח ירושלים, ערביי ישראל או פלשתינים מהשטחים, גרמה לי להבין שלא הכל שחור ולא הכל לבן, ושהסכסוך הזה מורכב יותר משנדמה. אלא שתמיד כשחזרתי לנקודות המוצא שלו - הפרעות שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות - הת ברר לי ששורשיו עמוקים יותר מגבולות ;'67 שלב הסכסוך הוא הסירוב של רבים מערביי הארץ הזאת להכיר בקיומנו כאן כישות יהודית ריבונית, בגבולות כלשהם.
תרפ"ט קפצה לביקור
ואז הגיע מאי ,2021 ומשהו יסודי, עמוק ותשתיתי בהשקפת העולם שלי ושל רבים אחרים, קרס והתפרק לרסיסים. שנים קראתי ולמדתי ובעיקר דמיינתי את תרפ"ט, ואף פעם לא הבנתי איך ברגע אחד "התהפכו" ערביי חברון על יהודי חברון; שכנים, ידידים וחברים שחיו יחד בטוב שנים כה רבות; איך ברגע אחד קמו אנשים שגרו באותם בתים; שילדיהם שיחקו באותה חצר; שבישלו והתבדחו והתאבלו יחדיו - ורצחו את שכניהם היהודים.
במאי 2021 כבר לא היה צריך לדמיין. תרפ"ט קפצה לביקור בתשפ"א. גם בלוד ובעכו וברמלה, ובחיפה ובנגב ובגליל קמו הערבים )לא כולם( על שכניהם היהודים. חלק כיוונו את הפו רעים. חלק אחר פרע בעצמו. ביום בהיר אחד, התהפכו להם מי שנחזו להיות שכנים ובני אדם, והפכו לחבורת פורעים שורפת, משחיתה, מכה ושונאת. זה קרה בבנייני המגורים המשותפים, באזורי המסחר המשותפים ובגנים הציבוריים.
השמן שהבעיר את המדורה הזאת היה עלילת הדם השקרית "אל אקצא בסכנה". אבל לא רק. לא רק מכוח העלילה והלהטת הרוחות הדתית, האש ליחכה ועדיין מלחכת את שולי חיינו כאן ומאיימת להטביע את הדו קיום השברירי שמתקיים בקושי רב בין בני אברהם בכברת הארץ הזאת. הפיל שבחדר הוא העיסוק הגובר והולך של ערביי ישראל ב"שיבה" וב"נכבה" )מחרתיים יצוין יום הנכבה( - לא כעניין מורשתי, תודעתי או תיאורטי בלבד, אלא כיסוד בסיסי של החשיבה והתודעה הפלשתינית וכתקווה ממשית מעשית.
זרמי העומק הללו, שעליהם כתבנו כאן רבות במהלך השנה שחלפה, השפיעו אף הם על שהתרחש, לעיתים כרקע ותפאורה בלבד ולעיתים כסיבה ומחולל ממשי ומרכזי. חלק מהמסיתים שמלבים את האש הזאת מגיעים לשם מהכיוון הלאומני וחלק מהכיוון הדתי, אבל אלה ואלה הולכים לאותו מקום: הרצון "לד רוך על גולגולותינו באדמות חיפה, יפו טבריה וירושלים", כפי שניסח את הדברים בבוטות רק לפני חודש טלאל נאסר, פעיל חמאס מטורקיה; להפוך שוב את כל הארץ לחזית אחת, לגרור את ערביי ישראל לעוד סיבוב של שנאה ופרעות.
בתשפ"א איבדתי את התמימות. מה שלא עשו מאות פיגועים והלוויות ומתים, עשו השכנים בלוד ובעכו, שפרעו בשכניהם בדלת ממול. לעולם כנראה לא אסלח להם על כך שאילצו אותי להפסיק להאמין להם.
בנעוריי למדתי ובעיקר דמיינתי את תרפ"ט, ואף פעם לא הבנתי איך ברגע אחד "התהפכו" ערביי חברון על יהודיה; שכנים, ידידים וחברים שחיו יחד בטוב שנים כה רבות. במאי ,2021 כבר לא היה צריך לדמיין