ספרים כשהזמן נצרב בגוף
"נערוּת" של עמליה זיו נכתב כממואר שספוג כולו באהבת נעורים יוקדת ונכזבת הכתיבה הרפלקסיבית והמפוכחת של זיו מרסנת את הנוסטלגיה לעבר ואת ההיקסמות מתל אביב המחתרתית של שנות ה 80
ב"נערוּת" כתבה עמליה זיו ממואר דק מבע ואינטרוספקטיבי המתאר חבורת נערים ונערות תל אביבים המתנסים ביחסים מכל הסוגים, בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים, והוא גדוש בזיונים, בבגידות ובנקמות. אבל "נערוּת" לא נסחף עם גיבורתו, הנערה עמליה, בדרמות הנעורים שלה; הוא כתוב כספר מחקר. לא מחקר אקדמי, מהסוג שע ליו אמונה זיו כחוקרת מגדר בולטת באקדמיה הישראלית )בין השאר, היא ממייסדי הכנס השנתי לתיאוריה קווירית "סקס אחר", וכיום ראשת התוכנית למגדר באוניברסיטת בן גוריון(: ז'רגון אקדמי ואבחנות על "פרפורמנס מגדרי" וכיוצא באלה כמעט לא מופיעים כאן. זה ספר מחקר במו בן זה שההרפתקאות המיניות של הגיבורה מסופרות כחלק מפרויקט של חקירה עצמית מינית ומגדרית.
הסיפור מתחיל ומסתיים עם אהבת הנעורים היוקדת של עמליה לבת גילה, ניצן, שנמשכה שש או שבע שנים ובצילה התרחשו כל שאר סיפורי האהבות הצדדיים והחלקיים יותר, לנשים ולגברים אחרים. האהבה לניצן היא אהבה נכזבת: ניצן כמעט אף פעם לא נעתרת לעמליה, לא מחזירה לה אהבה. אבל דווקא החוסר התמידי הזה הוא שמבעיר את תשוקתה של עמליה, והוא זה שמתדלק את החיפוש הבלתי נדלה שלה אצל אחרים ואחרות; "אהבה נכזבת היא מזון שאיננו כלה", היא כותבת.
הכמיהה התמידית אל האהובה הבלתי נעתרת, כשהיא נכתבת בממואר שבעצמו ספוג כולו בכמיהה אל ָעָבר בלתי נעתר, היתה עשויה למוסס את הסיפור אל שלולית של דבש נוסטלגי. אבל זיו מרסנת את המתיקות הזאת בכתיבה רפלקסיבית ומפוכחת שנזהרת לא למוסס את קווי הגבול בינה, כמספרת מבוגרת, ובין הנערה; נזהרת לא להשליך, לא להתרפק. גם בתוך עין הסערה של דרמות הנעורים, המספרת המבוגרת נותרת מרוחקת, רואה את מה שעמליה הנערה מעוללת לחבריה ומצביעה על ההקשרים המשפחתיים, החברתיים
והתרבותיים הרחבים יותר, שלא תמיד היו גלויים לה כנערה. אבל עם כל הריסון והריחוק שלה, הכתיבה של זיו הולכת שבי אחרי קסמי תל אביב של נעוריה. בתקופה שאותה היא מתארת, של תחילת שנות ה ,80 ידעה גם תל אביב את אחד הפרקים היפים בתולדותיה, עם עלייתו של שינקין ופריחת מוסדות מיתולוגיים כמו הפינגווין, ליקוויד, דיוויין ועוד. זיו חוזרת אל התקופה הזאת בהתלהבות: נראה כי תל אביב של הרחובות והמוסדות ששמותיהם נישאים ברטט בפי כל אותם המונים פרובינציאליים בני דורה, ובפי הרבה מהדורות שבאו אחר כך - היתה אגדה גם עבורה, הנערה הצפון תל אביבית, ועבור חבריה, בזמן אמת, והיא מושא של געגוע נוסטלגי עד היום. ייתכן שמי שיצרו בגופם את האגדה על הקסם המיוחד ברחובות של תל אביב היו גם הם מראשוני ומאדוקי המאמינים בה. אבל בעיניי, אגדתית הרבה יותר מתל אביב החתרנית - שנדרסה מאז על ידי אינטרסים נדל"ניים - היא דמו תה של עמליה עצמה, שזיו מתארת אותה כנערה איתנה ובטוחה שמוציאה לפועל את החקירות המיניות שלה בנחישות חסרת מורא כמעט, כאילו היא מתקיימת בעולם שלא יודע ניצול מיני, כפייה ואלימות, ולאורך כל הרפתקאותיה המיניות לא פוגשת בהם ולא חוששת מפניהם. עמליה יוזמת שורה של אקספרימנטים מיניים עם גברים ונשים, ידידים וזרים, הומואים, קווירים וסטרייטים, כדי להכיר טוב יותר את זהותה ואת תשוקותיה, וגם כשהיא בעמדת נחיתות מבחינת גיל וניסיון, זיו לא כותבת אותה במונחים של ניצול אלא של חניכה עצמית וכינון עצמי. במובן הזה, אפשר למצוא דמיון בין האופן שבו זיו כותבת את הנערה עמליה ובין תפיסות העולם שלה כחוקרת מגדר, שמחקריה מבקרים את האקזוטיזציה של תרבויות שוליים ואת התפיסה האינסטינקטיבית כמעט של נשים כקורבנות )למשל בתעשיית הפורנו(. דמותה של עמליה יכולה להיקרא מכאן, בהמשך לכתיבתה המחק רית של זיו, כסובייקטית שמשקיעה את עצמה, מתוך בחירה, בפרויקט
אינטנסיבי של חקירה עצמית, ששואף לא רק לדעת את האני אלא גם לשנות אותו בתוך כך.
זיו מספרת בגילוי לב גם מה ִאפשר את תחושת המוגנוּת והשליטה בגורל, שעשויה להיראות כשלעצמה כמעט אקזוטית מנקודת מבטם של קוראים וקוראות שגדלו אחרת: הנערה עמליה גדלה בצפון תל אביב, למשפחה פתוחה, משכילה ומקבלת, שלא עושה עניין מלסביות ומעודדת אותה לחפש לעצמה דרך עצמאית.
בהקשר זה משמעותי במיוחד הפרק שמגיע לקראת סוף הספר, שעוסק בהוריה של עמליה. ההורים כמעט אינם מופיעים בספר, למעט בשוליים - זיו נזהרת שלא לספק נרטיבים פסיכולוגיסטיים של "איך נולדת קוויר" ברוח "תסביך אלקטרה" של פרויד, שבאים לידי ביטוי בהזדהויות מתחלפות עם האב/אם. אבל בפרק זה מתברר עד כמה החסות הגמישה שהעניקו לה אכן היתה בגדר תנאי יסוד שִאפשר לה לצאת למסעות המחקר שלה מתוך חופש וביטחון יוצאי דופן.
"נערוּת" מתאר פרק חיים טרנסגרסיבי, בוחן גבולות, וממקם אותו בתוך מסגרות: הדרמות חסרות המנוח של גיל הנעורים נכתבות כאן
תחת המטרייה של סיפור האהבה המתמשך, הקבוע, לניצן, שמושח עליהן גוון נוּגה ורך; והן נכתבות כאן כפרויקט מחקר עצמי של הנ ערה עמליה, שגם אם הוא לא מגיע להשלמה או למיצוי, לא בספר ולא בחיים )זיו מספרת בראיונות כי היא ממשיכה להתגלגל בין זהויות מגדריות עד היום(, הוא מעניק לתזזית של הנעורים משמעות ותכלית.
המסגור לא בהכרח מכבה את הטרנסגרסיה; הוא אוצר בתוכו את המרווח שבין הדברים כפי שהיו, ובין הצורך לתת להם צורה שלמה או בעלת משמעות. זיו כותבת את זה כשהיא נזכרת באביה, שהיה קורא ביוגרפיות וממוארים כשהיה פחות או יותר בן גילה. באותו זמן היא התקשתה להבין מה מושך אותו בסוגות הללו. אבל כעת היא כותבת: "אני זוכרת שחשבתי, איזו התעלות אפשר למצוא בביוגרפיות? היום אני מבינה שכשהזמן נצרב בגוף, הצורך להבין את חיי האני בזמן הולך ונעשה דוחק. או: הצורך למצוא שהחיים עצמם ניתנים לגאולה אסתטית". עמליה זיו / נערוּת, ספרית פועלים, 154 עמ'