עם ערן הולנדר, מחבר הרומן "מנדל של חצות", הוצאת כרמל
אתה משלב את סיפור השואה של משפחתך בתוך סיפור מתח. מה יוצר השילוב?
"אני שייך לדור שיש לו סף גירוי גבוה, שיום השואה כבר לא בהכרח מזיז לו כל כך. גדלתי על סיינפלד שהתמזמז ברשימת שינדלר, ואני צוחק מבדיחות שואה. עניין אותי לקחת את הנושא הטעון הזה, שהוא בשבילנו סופר רגיש ורציני, ולהעביר אותו דרך עדשה צינית וסוריאליסטית של בליין שבור במשימה בלתי אפשרית. רציתי לראות כיצד הציניות שלו לאט לאט מתחילה למת קלפת. אני כיוונתי לפחד ותיעוב באושוויץ.
"הסיפור עוסק בגיבור שמחפש את אחותו הצעירה )תמיד רציתי שתהיה לי(, שאב דה במשלחת לפולין. אבל על אדמת פולין נחשפת בפניו הטרגדיה המשפחתית שלו, ומתהווה חיפוש נוסף, שהוא הרצון להבין 'איך זה היה באמת'. וזו חוויה שעברתי על בשרי כשביקרתי בפולין.
"נתתי לגיבור שלי במתנה חלקים מה ביוגרפיה המשפחתית שלי, והוא שימש אותי כמו אלטר אגו, חליפה שבה התהלכתי בתוך נרטיב בלשי מומצא. זה ִאפשר לי לחקור איך זה מרגיש כשאחותך נעדרת, ולחטט בזיכרון השואה דרך קורות המשפחה שלי, שהפכה לשלו בעצם.
"אני יודעת שזה לא הנושא הכי עליז ומרומם, לכן הוא ארוז בסיפור מתח שהוא בוטה, פרוע ודי מצחיק. סקס, סמים, מסע שורשים - זה הקוקטייל".
זאת מחאה נגד האופן שבו אנחנו זוכרים את השואה?
"בוודאי. לא שאני יוצא נגד משהו, זה לא
ספר מחאה. אבל הדרכים לזכור ולהיזכר נש חקות, וסף הגירוי רק עולה. שמענו וראינו כבר הכול, וגם בצבע. אנחנו מנציחים נרטיב חוזר ומוכר של שואה ותקומה שעוסק בטר גדיה הפרטית שלנו כעם, והספר בא לשבש את הטקס. אז הוא בוודאי לא פוליטיקלי קורקט, או חינוכי. הוא די שוחט את מפעל המשלחות למשל, ואת הבלעדיות שלנו על הסבל במלחמה ההיא, אבל זה לא מתוך מחאה אלא יותר מתוך רוויה מחרדת הקודש שעו טפת את השיח על השואה.
"הגיבור שלי, מנדל, מחזיק בדעות מאוד נחרצות על המדינה, אבל בו בזמן הוא גם נורא תלוש מהפוליטיקה, מהלאום ומהדת, או מהעבר המשפחתי.
"מהבחינה הזאת עניין אותי להעמיד את התלישות הזאת, את החלום על דרכון זר ועל חיים שקטים במדינה זולה, אל מול כל הלקחים והסיסמאות של שואה ותקומה שע ליהם גדלנו".