הימין הנלחם בעצמו: עד מתי?

באופן היסטורי, "הימין שבימין" - בניגוד ל"שמאל שב שמאל" - פועל באופן לעומתי למפלגת האם שלו. זה לא מפתיע, נוכח העובדה שמפלגת הימין שבימין הראשונה, התחיה, הוקמה כקריאת תיגר על הליכוד, על מנחם בגין שקידם הסכם שלום עם מצרים והוביל את פינוי סיני.

אבל מאז כלל לא משנה מי אייש את מפלגת הימין שבימין, או מי עמד בראש מפלגת האם )הליכוד( - כל מי שנכנס לקובייה, נהג בדרך דומה. מפלגת הלוויין הפכה למתנגדת חריפה למדיניות מפלגת האם, עד כדי הפלת הממשלה. דטרמיניזם פוליטי, קווים לדמותו.

ב 1992 מפלגות הימין מולדת, צומת והתחיה, כל אחת בתורה, פרשו מממשלת שמיר בשל השתתפותו בשיחות מדריד. בשיחות שבהן ירדן עוד היתה פלשתין, עם ראש ממשלה שוויתר על הערבויות האמריקניות כדי לא לתת כל תמורה מדינית - זה לא היה מספיק ימני עבורן. התו צאה ידועה. התחיה לא עברה את אחוז החסימה, השמאל ורבין עלו לשלטון. וכאילו כדי להשלים את האירוניה, היו אלו מתפלגי מפלגת צומת )שאך פרשה מממשלת שמיר "הלא מספיק ימני"( שבאצבעותיהם אושר הסכם אוסלו ב'.

האם הלקח נלמד? חלילה. ב 1996 היה זה נתניהו ה"דמון" הימני התורן בעיני הימין שמימין. הפעם עבור מולדת ומקימי האיחוד הלאומי. בשביל אותו בני בגין, למשל, שיושב היום בממשלה עם רע"מ, מרצ ותמיכת הרשימה המשותפת - נתניהו לא היה מספיק ימני. התו צאה? מתנגדי הוויתור על 3% מהשטח בהסכמי וואי הביאו עלינו את ממשלת ברק, שוויתרה על 97% מהשטח. ובאופן אירוני, ממשיכי המתנגדים להסכם וואי סירבו לאחרונה לתוכנית המאה להחלת ריבונות על היישובים היהודיים ביו"ש ועל 30% מהשטח! אלו שלא היו מוכנים לוותר פעם על אף שעל, כיום לא מוכנים לקבל אף שעל, אלא אם כן זה כל שעל ושעל. רק 100% מהשטח.

אפשר להמשיך להדגים. פעם אחר פעם, הדפוס הזה אינו משתנה, והוא מקבל משמעות צורמת במיוחד כשמתבוננים במתרחש מנגד, בשמאל. ב 1992 סיסמת הבחירות של מרצ לא היתה להחליף את רבין כי אינו שמאלי מספיק, אלא "להמריץ" אותו. וכדי לאפשר הקמתה של ממשלה בראשותו התפשרה מרצ רבות בענייני דת ומדינה, החל מישיבה עם ש"ס בקואליציה ועד כדי התפטרותה של שולמית אלוני ממשרד החינוך בהתאם לדרישת ש"ס. להבדיל, אפשר רק להיזכר באי כניסת מפלגת ימינה לממשלת נתניהו גנץ לאחרונה, רק משום שלמפלגה בת ששת המנדטים הוצעו שלושה תפקידים בכירים ולא ארבעה. ב 2008 קמפיין הבחירות של מרצ היה "ציפי או ביבי". שוב, חיזוק ראש מחנה השמאל.

איש לא טען, למשל, שאסור לבחור בלבני כי היא אינה מספיק שמאל.

כיום הצפרדעים שמרצ מוכנה לבלוע רק כדי לשמור על קיומה של הממשלה הנוכחית, הן דוגמה לנאמנות פוליטית, שלא לומר ענווה, שטרם נראתה במחוזותינו. שום תנאי, שום איום לא נשמע מצידה כלפי הממשלה. עדנה כזאת שהליכוד מעולם לא קיבל ממפלגות הל וויין שלו.

הלקח חייב להילמד. צריך לחזק את מפלגת האם. ללא ספינת האם הלוויין יישאר אבוד בחלל, ואת החלל תמלא במהרה ממשלת שמאל, שמתפשרת למען מטרה גדולה

כעת, אחרי שכבר נדמה היה ששבענו וסבלנו מגלגולי הבית היהודי, הימין החדש וימינה, אחרי שצפינו בימין "הלא מתנצל" מעדיף את "לפיד האח" ומתהפך ממפלגת לוויין למפלגת לשון מאזניים, ומשם במהרה לראשות ממשלת שמאל - עדיין יש שאינם מזהים את התבנית.

האלטרנטיבה למדיניות ימין "טהורה" היא ממשלת שמאל מובהקת. מי שהתעקש רק על חאן אל אחמר, לא רק שלא קיבל ממשלה ימנית יותר או אפילו מרכז שמאל מתון, אלא את גוש השמאל החדש, כולל רע"מ והמשותפת.

כלל לא משנה מי יאייש את התפקיד הבא מימין לי מין - הלקח חייב להילמד. צריך לחזק את מפלגת האם. להמריץ, לא לנגח. כי ללא ספינת האם, הלוויין יישאר אבוד בחלל. ואת החלל תמלא במהרה ממשלת שמאל, שרכיביה נאמנים ויודעים להתפשר על לא מעט, למען המטרה הגדולה.