כרוניקה של מוות יהודי ידוע מראש

יום ה"נכבה" 2022 מסמל את שיא הסיוט שבו נמ צאת ישראל בשבוע האחרון. מאז מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, אנחנו מידרדרים במהירות מסח ררת מדחי אל דחי, ולא רואים את סוף המדרון באופק.

בתוך יומיים, הצלחנו לסנדל את המשטרה ואת הצבא: הצבא מואשם ברצח העיתונות החופשית שמביאה את קול מתנגדי הכיבוש, והמשטרה בהתפרעות ובהכאת האבלים על הרצח + חילול המת + תוספות + מע"מ.

וכשאין צבא ומשטרה, מרשים לעצמם הפלשתינים משני צידי הקו הירוק להתפרע, כי מי יכול עליהם. דגלי פלשתין ואלימות באוניברסיטת תל אביב, מכות במחנה יהודה, הלוויית דמה למחבל דאוד זביידי מלווה בעשרות חמושים בלי שאיש יפצה פה, כמעט לינץ' ביהודי בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים, ולצערי, כנראה עד ירידת הגיליון לדפוס ניתן יהיה להוסיף על הרשימה הזו.

גם בירושלים וגם בתל אביב, קיבלו המתפרעים הלאומנים גיבוי מלא מחברי הכנסת המייצגים אותם: עאידה סלימאן )"גאה בצעירים המרשימים שמתע קשים לחשוף את ההיסטוריה האמיתית של המקום הזה"(, עופר כסיף שהרביץ לשוטר ואחמד טיבי שחטף ושחרר מתפרע מידי המשטרה.

לכאורה - דרך ללא מוצא. יתרה מזו: המהמורות בדרך הזאת היו צפויות מרגע הריגת העיתונאית. הספירלה המוטרפת הזו שתמיד, אבל תמיד נגמרת בהשחרת שמה של ישראל בעולם, ובקיפוח חייהם של יהודים, אינה מפתיעה איש. אבל לא חייבים להיכנס לכביש הזה. יש דרך אחרת. הרי אנחנו יודעי שישחירו את פנינו, שנחטוף מכל העולם. כמו במבצע "שומר החומות", כמו ב"צוק איתן", כמו תמיד. ההתרפסות שלנו, הכוללת סירוס של גורמי האכיפה, לא משנה כלום, וגם האמת לא משנה דבר.

התמימות במחשבה ש"אם נוכיח לעולם שאנחנו בסדר הוא לא ירביץ לנו הפעם", נובעת מתסמונת מוכרת של אישה מוכה. אז אם ממילא נוקע, למה שלא ננסה לשים על כולם פס, ופעם אחת להגיד את האמת, באמת?

כל הסיטואציה הזו יכולה היתה להיראות אחרת: מה אם אחרי מות העיתונאית היו כל ראשי המדינה קוראים מדף מסרים אחיד:

מותה מצער, אנחנו לא יודעים מי הרג אותה, אבל אנחנו בטוחים שהיא, כעיתונאית מלחמה, ידעה את הסיכונים שבמקצוע. אם היינו רוצים להרוג אותה היינו יכולים לעשות זאת בדרכים מתוחכמות ומזמן, אבל אנחנו לא. הלאה.

בהלוויית החמושים בג'נין - לעשות מה שבנו של נעם רז הי"ד אמר: לא לסכן את אנשינו ולירות טיל על אלו הנושאים נשק בלתי חוקי בעודם נשבעים שהוא יופנה אלינו לנקום את מות המחבל )כלומר לכולם יש מניע + אמצעי + כוונה. באמת שלא צריך יותר(.

איש חכם אחד אמר לי פעם, כשדנו בשאלה אם לירות בזורקי אבנים: אני מעדיף עורך דין טוב מאשר חזן טוב. זה נכון במיקרו כמו גם במאקרו: המדינה לא צריכה להתמקד באיך היא נראית בעולם, אלא בש מירה על הריבונות והחיים שלנו כאן. ובגלל שנספוג גינויים כך או כך, אסור לנו לחזור לספירלה הזו, ובה מוות ידוע מראש של יהודים.

מה אם אחרי מות העיתונאית היו ראשי המדינה אומרים: מותה מצער, איננו יודעים מי הרג אותה, אבל בטוחים שכעיתונאית מלחמה, היא ידעה את הסיכונים שבמקצוע