ירושלים שעולה זהב
שנת :1971 גל זעם חברתי יוצא משכונת מוסררה ומבעיר את ישראל ● שמעון לוי, הפנתרים השחורים: "לא היה לנו מה לאכול" ● ערב ראש השנה תשפ"ג, המצוקה בשכונה לא נעלמה, אך כבר אין כוח למהפכות: "אנשים לא יכולים להרשות לעצמם" ● כתבה שלישית בסדרה
לפני 51 שנים קמה בשכונת מוסררה בירושלים תנועת הפנתרים השחורים, בגלל ההתע למות של הממסד מהבעיות החב רתיות. אנשים יצאו לרחובות, הארץ בערה. ראשת הממשלה, גו לדה מאיר, אמרה על המפגינים ש"הם לא נחמדים", אבל לא היתה יכולה להתעלם מגל הזעם החד ששטף את המדינה.
מוסררה של שנת 2022 כבר הרבה יותר מסודרת. במקום ביוב שזורם בסמטאות זו שכונה שקטה ומבוק שת, ובמקום המגרש המאולתר שבו כיכבו חלק משחקני קבוצת בית"ר ירושלים, יש כעת מגרש מצוחצח ליד המתנ"ס המקומי.
במתנ"ס פגשנו את אב הבית, שמ עון לוי, מאנשי הפנתרים של שנות ה .70 פעם צעיר מיליטנטי ועצבני, היום מבוגר שבע קרבות שחגג לא מזמן יום הולדת .70
"אם היו היום עשרים איש כמוני, היינו עושים רעש ש 30 אלף איש לא מסוגלים לעשות", לוי מחייך במ רירות. "ידענו ְלַבְלֵגן. כל יום היינו מגיעים לאזור אחר, הופכים מכוניות, שורפים, בורחים, ואז היתה קמה במ קום קבוצה כמונו. בבאר שבע, בט בריה. זוכר שנסענו לירוחם, לצרף חבר'ה. כל היישוב חיכה לנו, כולל ג'יפ משטרה, ואחרי שעה נעצרנו. הביאו אותנו לדימונה. אמרו לשופט 'אלה באו להפר את הסדר הציבו רי'. המטרה היתה לדכא אותנו, אבל היינו אלופים בלהפוך את המדינה".
"מנסים לשרוד"
שמעון נולד במוסררה ומתגורר גם היום בשכונה. יש לו שלושה ילדים, לאף אחד מהם אין דירה משלו. בתו גרה אצלו עם שני ילדיה. "איך הזמן עבר מהר ועדיין מדברים איתי על עוני", הוא נאנח. "אני יכול ללכת להפגין ולצעוק, אבל מי ישמע אותי?! אני בקושי מדבר. את הפנתרים השחורים לא הקימו בזמנו, הם קמו ספונטנית כי לא היה לנו מה לאכול.
"היום אנשים רע בים יוצאים להפ גין? מגיע איזה עשיר שמממן להם ארוחות בוקר, צהריים וערב, אז הם יושבים שם כמו בקייטנה. מי שלא נלחם מה בטן לא יודע מה זה להיות עני. אתה לא מתלבש, מתגלח ויוצא להפגין. אם אישה הולכת להפגנה עם עגלת תינוק שעולה 3,000 שקל, מה בדיוק קשה לה? היום אם אין לך, אתה הולך לבנק ומבקש 1,000 שקל. נותנים, אתה נכנס לחובות ומתגלגל. אי אפשר להיאבק על דבר שכבר יש". אתה רואה מסביבך אנשים שמתקשים. "אבל הם לא יוצאים לרחובות, כי הוא ואשתו צריכים לע בוד בשתי עבודות כדי להתקיים. אין זמן. הוא חוזר מהעבודה, אשתו בדיוק יוצאת למ שמרת. חייב לשמור על הילדים, אז שיהיו לו עצבים לה פגין?! כשהייתי צעיר ידעתי שאני צריך לדאוג בבוקר לשכר ובערב למהפכה, וכשהתחתנתי עזבתי הכל כי מעבידים אותך בלהחזיק את הבית. כל הזמן מנסים רק לשרוד. שכירים, גנבים, סוחרי סמים - כולם שורדים, ואז מבטיחים להם שאם הם ישתתפו בהגרלה, אולי יזכו בדירה מוזלת. עבודה בעיניים".
שמעון לוי: "כל הזמן מנסים רק לשרוד. שכירים, גנבים - כולם שורדים, ואז מבטיחים להם שאם ישתתפו בהגרלה, אולי יזכו בדירה מוזלת. עבודה בעיניים"
סיור קצר במוסררה מגלה שלמרות השינוי שעברה, המצוקה עדיין קיימת בה. "אני גרה כאן כבר 19 שנה", מס פרת סיגלית כהן, אם חד הורית לשני בנים, חייל ותיכוניסט. "לפני עשר שנים בעל הבית אמר 'תביאי 90 אלף דולר ותקני את הדירה'. זה נשמע לי המון, מאיפה אביא סכום כזה? היום אם היה אומר 90' אלף דולר' הייתי שודדת בנק", היא אומרת בחיוך.
לדבריה, "החלום שלי הוא דירה ואין לי איך להגשים אותו. כעת אני מתכננת שהפנסיה שלי תהיה התחלה לקניית דירה עבור ילדיי. אם אנשים חוסכים כדי לחיות ברווחה אחרי הפ רישה, לי לא מפריע לחיות כמו שפחה - העיקר לראות את בניי מסודרים".
המהפכה תחכה
סיגלת אישה רהוטה ומשכילה, לו מדת כיום לתואר שני בעבודה סו ציאלית. "אני מצד אחד רוצה להת פתח כי אולי זה ישפר את שכרי, מצד שני אני מוציאה כסף בשביל ללמוד. זה מעגל קסמים", היא מסבירה.
"כשילדיי היו קטנים, הייתי יכולה להגיד 'קחו סוכרייה על מקל, אמא אוהבת אתכם', אבל אצל מתבגרים זה 'אמא, תקני לי נעליים', ומדובר במותגים יקרים. ומה עם החגים שמ גיעים כעת? הרשימה הכי מצומצמת עולה המון. אני אפילו לא קונה היום ירקות, כי כשצריך לשלם שכירות יש דברים שמוותרים עליהם. למזלם של ילדיי אני יודעת לאפות ולבשל מכ לום, אבל מה יעשו האחרים?".
סיגלית היא לא מהמקרים שע ליהם דיבר הפנתר השחור בדימוס. ימים שבהם לא היו להם בגדים ואוכל. היא אישה מסודרת, מחזיקה כלב, אבל היא לא מסתירה את המח סור. "זוכרת שאם פעם הייתי הולכת עם 200 שקלים לסופר, הייתי יוצאת עם חמש שקיות. היום הסכום בקושי מספיק לשקית וחצי", היא אומרת. "עד כדי כך שאני אומרת לפעמים לקופאית 'את יכולה לבדוק אם יש טעות?'. זה הכי תחתית שיש".
שאלתי את סיגלית מדוע היא וחבריה לא יוצאים לרחובות, כמו ששמעון לוי עשה לפני 51 שנים. "יש מדיה חברתית וכל אחד רושם בה את דעתו, וככה אנשים מגיעים לסיפוקם", ניסתה להסביר. "אם זה לא היה, אני בטוחה שהיו הופכים מכוניות, ואני לא טיפוס אלים. בגלל יוקר המחיה אנשים גם לא יכולים להרשות לעצמם. הם עושים חישוב 'אם אצא כעת להפגין, אפסיד יום עבודה ואז כנראה לא אגמור את החודש'. אין לאנשים זמן לטפל בעניינים הדחופים".
מנהיגי המרד של פעם, צ'רלי בי טון, סעדיה מרציאנו וראובן אברג'ל, כבר לא בתמונה, נעלמו לחלוטין מהנוף. צעקת העזרה, אם היא נשמ עת, היא בדרך כלל שקטה ומנומסת, בטח לא כזו שתפיל ממשלות.
"יש לי פנטזיה", אומר לוי. "לה רים את בניין הכנסת על מנוף ולשים אותו שישייט באוקיינוס. תאמין לי שכל המפלגות הן אותו הדבר, רק מבטיחות ומבטיחות - ובשטח שום דבר לא קורה".
סיגלית כהן:
"אנשים עושים חישוב 'אם אצא כעת להפגין, אפסיד יום עבודה ולא אגמור את החודש'. אין להם זמן לטפל בעניינים הדחופים"