בחזרה לאגדות התלמוד

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הם ימי תשובה, ואני שואלת מה הערך של ה"שיבה" הזו בעולם חילוני, עולם שאין בו הלכה או אלוהים שבוחן את כל מעשינו, ולאן בכלל כדאי לנו לשוב?

פרנץ רוזנצוויג מדבר על שיבה אל המקורות שלנו. שיבה שיש בה קבלת אחריות על האוצר התרבותי היהודי. בנאום לפתיחת בית המדרש היהודי החופשי בשנת 1920 הוא קרא: "יהי רצון ששעות אלה שתשהו בבית הזה יהיו לכם לא שעות של זיכרון עבר בלבד... אלא שעות של הפנמה, של שיבה מן החוץ אל הפנים... בבחינת 'ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו'! בואו שובו אל ישותכם שלכם, אל חייכם שלכם!"

התשובה שרוזנצוויג מתאר אינה כרוכה בשמירת הלכה או מצוות, אלא בשיבה אל השורשים התרבותיים שנט שנו, כדי לחפש בתוכם משמעות מחודשת הרלוונטית לזהות שלנו.

בעיניי, את השיבה הזו עלינו לעשות דווקא אל האג דה התלמודית.

קל להתעלם מהאגדות התלמודיות. הן חבויות בין הלכות שיכולות להיות לא רלוונטיות, כתובות באר מית לא מובנת, ונטועות בעולם שהיה קיים לפני יותר מאלף שנה. במבט ראשוני התלמוד נראה זר, מנותק ולא מתאים לחיינו כיום. אפשר להבין למה ההוגים של ראשית הציונות חזרו דווקא לתנ"ך שכולו כתוב בשפה העברית, ומתרחש בנופים הארץ ישראליים המוכרים. אבל בתלמוד יש קסם אחר. הוא כתוב בשפת החיים והיומיום. יש בו תשוקות ויצ רים, מחשבות ורגשות. יש בו עיסוק בכל פרט ופרט של החיים. הוא לא מציג עולם אוטופי או מדומיין. הוא אות נטי, נוגע וכן. לכן האגדות שבו רלוונטיות עד היום.

במשך דורות ארוכים ספרות האגדה נזנחה בצד. העולם החילוני נטש את התלמוד בגלל שהוא עמוס בדקדוקי מצ וות ובמחלוקות קטנוניות. העולם המסורתי התמקד בלי מוד הסוגיות ההלכתיות, ועל האגדה בחר לדלג או לרפרף.

מי שפעלו כדי לגאול את האגדות התלמודיות היו ביאליק ורבניצקי, שיצרו את "ספר האגדה". הם האמינו שיש לאגדות התלמודיות ערך גם בעולם שאינו דתי, שיש להן משמעות גם מחוץ לאוויר התלמודי. ביאליק טען שיש באגדה חומרים הלקוחים מהחיים עצמם, ולפיכך היא עדיין רלוונטית מבחינה תרבותית, זהותית וספרותית. "אין מחיצה גדולה של ברזל מפסיקה בין ספרות האגדה לבין הספרות של זמננו", הוא טען, "ויש גשרים רבים המוליכים מספרות זו לספרות שלאחריה, ושעד היום לא נפסלו לשימוש החיים".

אני רוצה לצעוד צעד נוסף יחד עם ביאליק, ולטעון שאין צורך לחכות לגיל מבוגר כדי ללמוד תלמוד. צריך להתחיל את החיבור הזה כבר בגיל הצעיר. כשהילדים צועדים את צעדיהם הראשונים בעולם התרבותי ומתווד עים לחגים, למועדים ולדמויות האופפות את לוח השנה.

חז"ל מדברים על גרסא דינקותא, העולם המערבי יקרא לזה שפת אם - אבל המשמעות זהה. זו השפה הראשונית, הבסיסית. זו שאני מבינה גם מעבר למילים, ושולטת בה בלי לחשוב.

ככה אני מאמינה כי כדאי שנפגוש את האגדה התלמודית בפעם הראשונה. בלי מילים גבוהות, בלי להיות אינטל קטואלים גדולים. פשוט מפגש קרוב, כמעט אינטימי, עם האגדות העתיקות. עם הדמויות המרתקות, עם המיתולוגיה התלמודית שלנו.

מפגש שיכניס את האגדה ללב הילדים והילדות. מפגש שיש בו כדי לתת מזור לנפש, וגם להפוך את ילדינו לבני בית בתרבות שלנו. לכאלה שדוברים את השפה התרבו תית ויכולים להצעיד את הזהות היהודית ישראלית באומץ אל האתגר הבא.

"אני בטוח, אפשר להחיות את לב הילדים שלנו, אפשר להכניס אהבה גדולה אל האגדה העברית, לחבב עליהם את הספר הזה כספר תמיד שלהם" - חיים נחמן ביאליק.

את האגדה התלמודית צריך להכיר מילדות. בלי מילים גבוהות, בלי להיות אינטלקטואלים גדולים. מפגש פשוט וקרוב, כמעט אינטימי, עם האגדות העתיקות והדמויות המרתקות