כשחיים בפריפריה ומצביעים כמו בנורבגיה
ערב ראש השנה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפר סמת מקבץ נתונים חגיגי. מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? כשעליתי לארץ בשנת 1987 חיו בישראל 4.4 מיליון אז רחים. כיום חיים בישראל יותר מ 9 מיליון אזרחים. השנה גדלה אוכלוסיית ישראל ב 187 אלף איש.
בכל שנה ישראל גדלה ב ,2% שזה כמו לגדול ברמת גן אחת בערך. אלמלא היה משבר פוליטי, כעשרה מנדטים בכל מערכת בחירות היו מגיעים מבוחרים שלא הצביעו מעולם. ועדיין, הקצב המהיר של הגידול באוכלוסיית ישראל אינו מהווה נושא מרכזי במערכת הבחירות, אינו משמש בסיס לקבלת החלטות, וכמעט אף אחד לא הולך לקלפי כשהוא חושב על הצפיפות.
אילו היינו מדינה סקנדינבית, עם גידול אוכלוסייה אפסי והכנסות מנפט דוגמת נורבגיה, לא היתה לנו כלל סיבה לגשת לקלפי. גידול אפסי באוכלוסייה אומר שלא צריך לבנות עוד בניינים, כבישים או בתי ספר, כנראה שלא היה משבר דיור או תחבורה, ובעיות כמו הזדקנות האוכלוסייה היו נפתרות בעזרת הכנסות הנפט. נורב גיה גם חפה כמעט לחלוטין מבעיות מגזריות, דתיות או לאומיות. ישראל הפוכה מנורבגיה כמעט בכל מובן, אך משום מה אנחנו הולכים לקלפי כאילו היינו נורבגים שיכולים להתייחס לבחירות כתחרות פופולריות. עושה רושם כאילו מרבית הישראלים מצביעים נגד הנתונים הסטטיסטיים ונגד האינטרסים ארוכי הטווח שלהם עצמם.
כמות התושבים בישראל גדלה במהירות, מספר הדו נמים נשאר זהה, ישראל נעשית צפופה יותר ויותר, זו העובדה החשובה ביותר ללכת איתה לקלפי. אז מה עו שים עם העובדה הזו?
ציפוף אינו בהכרח דבר רע, בני אדם עובדים טוב יותר כאשר הם נמצאים בקרבה זה לזה. עיור, תהליך בן אלפי שנים, ִאפשר לבני אדם להתמחות, להתייעל, לסחור ול שתף פעולה; יש סיבה מדוע המהפכה התעשייתית קרתה בלונדון ולא במערות אפגניסטן. יש סיבה מדוע הייטק צומח בתל אביב ולא ביישובי הערבה.
אף שהאוכלוסייה גדלה בקצב של 2% בשנה, הערים הגדולות אינן גדלות, מה שדוחף את הזוגות הצעירים לפרוורים. תל אביב, למשל, סובלת מצפיפות של 8,000 תושבים לקמ"ר, בעוד מרכזי מטרופולינים בעולם עם צפיפות של 30 אלף תושבים לקמ"ר - רק בתל אביב עצמה ניתן לשכן עוד מיליון תושבים. התושבים האלה היו יכולים ליהנות מעבודה בשכר גבוה, מחיי תרבות עשירים ומאיכות חיים גבוהה. במקום זה הם נדחקים לפתח תקווה ולראשון לציון, ודוחקים בתורם תושבים אחרים לחריש ולמודיעין. השכונות החדשות שנבנות עבורם הורסות שטחים פתוחים ודורשות השקעות עתק בתחבורה ובתשתיות אחרות.
ת"א סובלת מצפיפות של 8,000 תושבים לקמ"ר, בעוד מרכזי מטרופולינים בעולם עם צפיפות של 30,000 תושבים לקמ"ר. רק בת"א ניתן לשכן עוד מיליון תושבים
ממשלת ישראל עושה את ההפך ממה שנדרש - היא מכריזה על ערים ועל שכונות חדשות ודוחפות את האז רחים הרחק ממקומות התעסוקה עתירי השכר במרכז, היא דנה את תושבי הערים המהונדסות לחיי עוני, נאלצת לסבסד תחבורה יקרה והורסת שטחים פתוחים על הדרך. מדוע שום מפלגה לא מבטיחה התחדשות עירונית וציפוף?
אתגר הציפוף השני נעוץ במערכת החינוך, הציפוף מכריח אותנו להתמקד בתעשיות שירותים עתירות ידע. ההתמקדות הזאת דורשת הישגים טובים מהתלמידים, והדרך היחידה להשיג זאת היא בשיפור איכות ההוראה. בלי פירוק כוחה של הסתדרות המורים ורפורמה חינוכית מעמיקה שתתמקד בהישגים, מורים בינוניים ימשיכו לייצר תלמידים בינוניים. רפורמה כזו חייבת גם למצוא דרכים להכניס לימודי ליבה לתלמידים החרדים ולשפר את איכות ההוראה במגזר הערבי.
בחודשים האחרונים קיבלו קיבוצים הנחה נוספת על קרקע יקרה, אנשי קבע ופקידים המשיכו ליהנות מפנ סיות תקציביות, משרד החינוך פינק את המורים בעוד כמה מיליארדים בלי לדרוש תמורה פדגוגית, ומשרד הפנים המשיך לתכנן ערים ופרוורים הרסניים לסביבה ולתושבים. מתברר שכשכולם מדברים על רק לא ביבי, אפשר לעשות הכל.