המתמטיקה של היללה
ויכוח על מבנה התקיעה בשופר עורר הרהורים על מהותה של המצווה הזאת
בעיצומו של ראש השנה נקלעתי לוויכוח הלכתי סוער, שנגע לאופן המדויק שבו יש לתקוע את ה"שברים". כידוע, תקיעת השופר נחלקת לתקיעה )קול ממושך ואחיד(, שברים )גניחה שבורה לשלושה קולות( ות רועה )יללה מרוסקת לתשעה קולות(. הוויכוח היה אם אורך התרועה צריך להיות שווה לאורך השברים. זהו למעשה ויכוח הלכתי ישן ומוכר, השב וניעור מדי ראש השנה. אני מספר על הוויכוח כדי להסביר עד כמה תקיעת השופר מלאה שאלות מסובכות: מהי בדיוק התרועה, גניחה או יללה? ומהו אורכה? והאם צריכים הקולות להישבר באופן מדויק או מספיק פשוט להש מיע שלוש יבבות אקראיות באמצעות השופר?
וכל הדיונים האלה נשמעים מוזרים מאוד כשחושבים עליהם, שהרי מהי תקיעת שופר? על פי כל הוגה וכל מפרש, תקיעת השופר אמורה לסמל את הקול הפשוט, הבסיסי. את קול הזעקה המתפרצת. השופר הוא לא כלי נגינה. הוא אינו אלא צינור מגבר, שמשמיע בקול רם יבבה פנימית היולית, בלתי מעובדת, שאין בה טקסט ואין בה תוכן לבד מהיותה מה שהיא בעצמה: צעקה. תפקיד התקיעה העיקרי הוא להביע את האמונה באלוקים ואת קבלת עול מלכותו באופן הכי נמוך ופשוט כהצהרה בסיסית על כך שאנו ברואיו. קול השופר מנסה אפוא לח קות קולות אחרים המוכרים לנו היטב: את קולות בעלי החיים )זאת נוסף על תפקידים אחרים של השופר, כמו לעורר את הלבבות לתשובה. גם זו מטרה המושגת בידי אותה צעקה פשוטה(.
והנה, הרעיון הכל כך ברור ועוצמתי הזה, שאומר: עכשיו לא מתפללים בטקסטים כתובים היטב ולא מתפלפלים ברעיונות ובאידיאות, אלא עכשיו נובחים וצועקים - הופך להיות, בידיה של ההלכה, להליך מתמטי מסובך שבו צריכה היללה להיות מורכבת מכך וכך יבבות, ואם חסרה יבבה אחת אולי אין יוצאים ידי חובת המצווה וחשבונות מסובכים והאם זה אוטווווו או טואוטווווווו או אוטוווו טואוטוווו. אוי, כמה פרוצדורות. כאילו החתול, לפני שהוא מיילל, או הכבש לפני שהוא חונב - רצים אל לשכת רב היער כדי לקבל הנחיות לגבי שיעור היללה. לא. הם פשוט משמיעים קול. אז למה כל זה?
והאמת היא שהסתירה הזו מסבירה בצורה הטובה ביותר את הקונפליקט האמוני, שבו רעיון ומעשה משמשים בערבוביה. אז זהו, הסברתי לבתי החכמה ששאלה את השא לה זאת. שאנחנו בסופו של דבר לא חתול וכבש. וכשאנחנו מחקים חתול וכבש, אנחנו לא משמיעים את הקולות שלהם, אלא פו עלים כפי שפועל יצור תבוני בשעה שהוא מנסה להביע רעיון חייתי. וכיוון שהתורה כתבה עבורנו את הרעיון הזה ואת אופן הביצוע שלו, אין לנו אלא את הכללים הכתובים ומסורים לנו; וכך עומד בראש השנה יצור תבוני ומברך ותוקע ומריע תקיעה, שברים תרועה, תקיעה; כי זו הדרך התבונית והיהודית שלו לצעוק: מיאו, אבא. והוא כבר יבין. הוא כבר הבין.