ואז, הילדים דיברו

סביב שולחן החג שלנו השנה קרה נס קטן: הילדים דיברו על עצמם בכנות ובפתיחות, והמבוגרים הקשיבו להם. ויש גם מתכון

אחרי שהשולחן התרוקן והמדיח התמלא, אחרי שהתיישבנו במר פסת ואכלנו שמונה קינוחים פר אדם*, קראתי לאחיינית שלי, בת ה ,13 לשבת לידי. הם גרים רחוק ואני רואה אותה שלוש או ארבע פעמים בשנה בסך הכל, לכן רציתי לשמוע ממנה מה שלומה. אחרי הכל, להיות בת 13 זה לא פשוט. שאלתי שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה, ומכיוון שאני לא אמא שלה, היה לי קל לשמוע את התשובות ולהגיב בניטרליות מוחלטת, לא לטובה, לא לרעה.

השיחה התגלגלה, ולאט לאט הצטרפו עוד מבוגרים ועוד ילדים והקשיבו לה מספרת על החיים שלה. נזפתי במי שהת ערב, ניסה לתקן או להסביר או סתם לע קוץ, כי אצלנו במשפחה אף אחד לא יכול להוציא שני משפטים רצופים בדרך כלל. היא דיברה כמעט ללא הפרעה לפחות 20 דקות. סיפרה על הלימודים, על המו רים, על הילדים בשכבה. אחריה, מיוזמתו, התיישב על הכיסא שלידי אחיה בן ה .10 לא חשבתי יותר מדי מה לשאול, לא היה לי מניע נסתר להוציא ממנו אינפורמציה, לעמת אותו עם עובדות, לגרום לו להבין או להשתנות, והוא בתורו, ממש שמח לקבל את הבמה מול כולם ולספר על הילדים שהוא שונא, על התחביבים שלו, על המורה שנתנה לו עבודה יותר קשה מאשר לזה שישב לידו. אחותו הגדולה ניסתה להקניט אותו וננזפה, אמא שלו תפסה אותו בשקר קטן, אבל הבהרתי לשניהם שמותר לו להגיד לי מה שהוא רוצה.

אחריהם הגיעו גם הקטנים, שעולמם פשוט יותר וידוע לנו יותר, המבו גרים. ועדיין, גם מהם שמענו סיפורים שלא היינו שומעים בשום הזדמנות אחרת. כשהבת שלי התיישבה ב"כיסא החם", הבנתי עד כמה זה קשה לי לא להתלהב מהדברים שהיא אומרת ולא לקחת אותם ללב. וזה לא שהיא לא מדברת איתנו, אבל גם היא שמחה לדבר ולספר בלי המשקל הצפוי של התגובה על הכתפיים. לא צריך להיות עינת נתן כדי להבין שאף אחד לא באמת מקשיב להם בשגרה, פשוט כי אף אחד לא מקשיב לאף אחד. כולנו רק מחכים לתורנו לדבר, כולנו קופצים ומציעים את הדעות שלנו, הני סיון שלנו והפתרונות שלנו, גם כשאיש לא ביקש אותם.

בכל מפגש משפחתי אחר המבוגרים היו מתיישבים לשתות קפה ולעשן ולד בר על דברים משעממים כמו פוליטיקה או נדל"ן )איזה מבאס זה להיות מבוגר!(, כי קשה לנהל שיחות עומק בפורום כזה, הילדים הגדולים היו פורשים לטלפון, הילדים הקטנים היו מציקים להורים, אבל אתמול ישבנו שעתיים וחצי וכו לם הקשיבו לילדים. סליחה על התעופה העצמית, אבל אף אחד לא ישכח את הערב הזה בקרוב.

בסרטים האמריקניים לגיבורים יש ,New Year Resolutions אנחנו לא כאלה יומרניים. אני רק מאחלת לנו לשנה החדשה להצליח להתקרב למי שאנחנו אוהבים. זה אף פעם לא פשוט כמו שהיינו רוצים.

* ואם כבר אנחנו בעסקי התעופה, אני עפה על המתכון לטארט דבש ומלח של דור מהבלוג הנהדר "פאי בריבוע", ולא, לא צריך לחכות לראש השנה כדי להכין אותו. חפשו אותו ורק תקפידו לעקוב אחרי ההוראות, ולא לחפף במרכיבים. הבעיה היחידה איתו היא שעכשיו אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. מממ.

המשימה: להגיב בניטרליות