החיג'אב של כולנו
סיפורה של מהאסה אמיני לא יורד מהכותרות - לא רק בגלל הדרישה האיראנית לחופש ולשוויון, אלא בגלל הזדהות גלובלית עם האישה שחיה בלית ברירה בכפייה הסיפור שלה הוא גם הסיפור שלך
מהאסה אמיני
כבר שבועיים שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מהאסה אמיני. בהתחלה חשבתי שאני מרגישה עצבות על הגורל האכ זר שלה או אולי חמלה על שנולדה לשלטון פונדמנטליסטי, אבל ככל שקראתי עוד על המקרה, על ההפגנות והמחאות באיראן, וכן תגובות של גורמים שונים, כך הבנתי שכולנו מהאסה אמיני, גם אם בתפיסה המקובלת נראה לנו שהיא והמצב שאליו נקלעה רחוקים מאיתנו אלפי שנות אור.
אקדים ואומר שצריך לשמור על זכותה של אישה ללבוש מה שתרצה, בין שמדובר בכיסוי ראש או חיג'אב, ובין שבגד ים שלם או ביקיני. אסור להכריח אותה ללבוש משהו, בדיוק כשם שאסור למנוע ממנה ללבוש משהו, אם זוהי אמונתה. אחרי הכל, הבעיה האמיתית מתחילה הרבה לפני שזה מגיע לגוף שלנו.
לי זה לא יקרה
מנגנון ההישרדות האנושי נוטה להרחיק מאיתנו סיפורי זוועות ואסונות באמצעות פעולות כמו הדחקה או הכחשה. המוח שלנו רוצה לספר לנו שזה לא קשור אלינו. מתוך האוטו מטיות הזו נולדו קלישאות ידועות כמו "לי זה לא יקרה". באופן טבעי, אנחנו נשים חומה מדומיינת בינינו לבין זה שנפגע, כדי לספר לעצמנו שאנחנו מוגנים, חסינים וחזקים, הרבה יותר ממה שאנחנו באמת.
לזהות תהליכים
ההיסטוריה מלאה סיפורי הינצלות מתופת, גם כלליים וגם אישיים. אצלנו במשפחה, למשל, רץ שנים הסיפור שלפיו סבא רבא שלי, אבא של סבתא שלי, עלה על ספינה לארגנטינה וברח מפולין קצת לפני שהיטלר סגר בפני היהודים את האפשרות הזו. הם היו שייכים למשפחה אמידה, בעלת נכסים וחנויות תכשיטים בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה. האחים של סבא רבא שלי ובני הדודים שלו צחקו על כך שהוא היסטרי, שהוא עושה טעות, מה פתאום לעזוב הכל ולברוח עם המ שפחה לעולם לא נודע, רק בגלל הסיכוי הקטן שיקרה אסון?
מיותר לציין שהסבא רבא הזה שלי הוא היחיד מבני מש פחתו שלא הושמד במחנות, ובזכותו אני כאן ויכולה בכלל לכתוב את הטור הזה.
רציונליזציה של הדחקה
אותו הדבר בדיוק קרה כשפרסמתי השבוע סרטון לגבי מחאת החיג'אב. חלק מהאנשים כתבו לי "את באמת חושבת שמה שמשנה זה מה מרשים או לא מרשים ללבוש? המשטרים האלה עושים דברים הרבה יותר גרועים מאשר להגביל לבוש".
עבורי, החיג'אב הוא רק סמל, מטאפורה למאבק מר הכולל זהות, מדינה ומעמד חברתי. לבישת החיג'אב נקבעה כחובה לאחר המהפכה האסלאמית ב .1979 זהו פועל יוצא של מע רכת שליטה ודיכוי שנמצאת בשימוש מקדמת דנא. החיג'אב הוא רק בורג מכוער אחד במכונה הרסנית.
קראתי שנשים באיראן מקבלות סמסים מהמשטרה כשהן נכנסות לרכב לנהוג, שמזכיר להן לבדוק שהחיג'אב לא זז חלי לה תוך כדי נהיגה וחושף בטעות איזה שטח עור בגוף שלהן. למען הסר ספק - מרכיב הטרור פה הוא בכלל פסיכולוגי: אנחנו עוקבים אחרייך כל הזמן, ושלא תעזי לשכוח את זה. מנגנון הפחדה שכזה הוא הפגיעה הכי אנושה בזכות הבסיסית של אדם לבחירותיו, ולכן החיג'אב הוא רק סמל. מנגנון הפחדה שכזה מוביל לבסוף את הכבול תחתיו להפנמה של הפחד, עד כדי כך שהוא לא צריך שיזכירו לו, הוא חרד להקפדה על הכללים גם בלי שיאיימו עליו, מתוך הרגל.
הסחת דעת
משטרת הצניעות של איראן היא סממן קיצוני מאוד בס פקטרום השליטה על הגוף של נשים, אבל להפלות בין כללי לבוש של נערים ונערות בתיכון בישראל הוא עוד מאותו הדבר בגרסה מרוככת, כנ"ל לאסור על חיילות להתעמל בבגדי ספורט כדי לא להסיח את דעת החיילים בזמן שאלה רצים לידן בשורט ובטי שירט.
חוקים וכללים שמגבילים את הבחירות של נשים לגבי גופן שלהן מעבירים כולם מסר אחד: הגוף שלך הוא לא באמת שלך, ואת לא יכולה לעשות איתו מה שנכון ומתאים לך. הגוף שלך נתון לשליטה של אחרים, ואנחנו נחליט מה נוח לנו ומה לא נוח לנו שתעשי איתו. את רוצה להניק? לכי תסתירי את עצמך או תישארי בבית, לא אכפת לנו שעכשיו אוגוסט, שהתינוק ואת מזיעים מתחת לשמיכה, רק אל תזהמי לנו את הנוף של בית הקפה עם חתיכת עור של שד.
כשהעזתי להגיע בגופייה לתוכנית הבוקר, קיבלתי תגובות על כך שאני לא מכבדת. מייד העליתי פוסט ובו דוגמאות של מנחות הטלוויזיה הכי מפורסמות, פופולריות ואהובות - כולן בגופיות. אף אחת מהן לא קיבלה הערה כי הן כולן מאוד רזות ושטוחות חזה. כלומר, החברה מצפה ממני להבין בעצמי שגופיות נועדו רק לנשים מסוימות, מסוימות מאוד, על פי מודל יופי מדוקדק, שמישהו קבע.
את יכולה לאהוב ללבוש גופיות, שמלות צמודות או ביקיני, אבל כל עוד משהו בבחירה שלך עלול לעורר חשקים אצל גברים - הטעם שלך לא רלוונטי. כדי להבטיח שלא תטעי, גם נבהיר לך בדרך מוסכמה חברתית שאת "מוזילה את עצמך" כשאת מתלבשת בצורה כזאת.
במקום שגברים יצטרכו לשלוט בעצמם ובדחפים שלהם, נשים צריכות להתכסות ולהצטנע. הדרישה הזאת חלחלה כל כך עמוק, עד שהיא עוברת מדור לדור, מאם לבת, ללא הפסקה.
של מי הגוף הזה?
מה הקשר?
יכול להיות שחלקכם מסרבים לראות את הקשר הישיר בין שלטון שמחייב נשים להסתיר את כל גופן פרט לעיניהן לשאר המקרים שהזכרתי כבר. אז בואו ואאפשר לכם הצצה לתוך ההרגשות הכי כמוסות של נשים:
לאחר כל הרצאה בנושא דימוי גוף וערך עצמי, ללא יוצא מן הכלל, תמיד תהיה הנערה או האישה הרווקה שתיגש ותספר לי שרק עכשיו היא הבינה עד כמה היא לא מכבדת את הגוף שלה ולא שומרת על גבולות. לפני כמה שבועות אמרה לי נערה בת 17.5 שהיא יצאה לדייט עם מישהו חמוד מבית ספר אחר, ואחרי שדיברו והתנשקו היא חשה חוסר נוחות ורצתה להפסיק את הנגיעות, "אבל כבר לא היה לי נעים להפסיק אותו ולכן נתתי לו לסיים עם זה וזהו".
אני שומעת מאות סיפורים כאלו בגרסאות שונות מעט, אבל הבסיס הוא אותו בסיס. ההנחה שגברים לא יכולים לש לוט בעצמם, משל היו בני 4 נצחיים. גם כאן נרצה לוודא שלא תטעי, עם ביטויים כמו "נותנת", שמזכירים לך שאת כלי בידי אחרים, חפץ.
תולדות האלימות
אלימות מינית לא מתחילה באונס, אלימות בכלל לא מת חילה בסטירה או בבעיטה. אלימות מתחילה בכפייה. כל עוד נשים באיראן, בישראל, באוגנדה, בדנמרק, בארה"ב או באר גנטינה יקבלו הערות מגברים ומנשים על לבושן, על השיער שלהן, על מידת הבגדים שלהן, על גובה העקב שלהן, על אורך החצאית או על צבע השיער שלהן - לא נוכל להיתמם ולומר "האיראנים האלה, אין להם גבול".