מוקמים עוד בתי חולים
ב 25 בספטמבר 1952 בישר שר הבריאות, משה שפירא, על "תוכנית הממשלה להקים ארבעה בתי חולים חדשים בעזרת מענק שהתקבל מארה"ב".
המאמץ הלאומי בתחום בתי החולים, עוד טרם הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות, הת מקד בהקמת 15 בתי חולים צבאיים, רובם בת נאי שדה, בניהול קצין רפואה ראשי, ד"ר חיים שיבר )שיבא, לימים פרופ'(, שהכילו 1,500 מי טות אשפוז שיועדו לקליטת פצועי צה"ל, פי שלושה)!( מסך מיטות האשפוז שעמדו ב 1948 לצורכי הציבור האזרחי.
עם קום המדינה עמדה לרשות שר הבריאות כמות זעומה של בתי חולים ראויים, ומערך האשפוז התנהל ברובו במוסדות קטנים, פר טיים או כאלה שהוקמו בידי גופים פילנתרו פיים שונים או התארגנויות מקומיות - ועל ידי קופות החולים.
הסיבה לנפח האשפוז הדל היתה קשורה בעובדה שהמנדט הבריטי התמקד ב 31 שנות שלטונו על ארץ ישראל בפיתוח הרפואה הע רבית דווקא, והסתפק בהקמת בית חולים אחד ליהודים, הממשלתי בחיפה )לימים רמב"ם(. רק שתיים מחמש קומותיו יועדו ליהודים, שסירבו ברובם להתאשפז במקום עקב הרמה הרפואית הנמוכה שהוצעה להם, בהשוואה למחלקות שיועדו לערבים ולנתינים בריטים.
בסוף 1950 מונה שיבא למנכ"ל משרד הב ריאות, ומייד קידם את הפיכת בתי החולים הצבאיים לאזרחיים. ב ,1953 לדוגמה, אוחדו "בית החולים הצבאי מס' "5 )שפעל בתל לי טוינסקי(, בית חולים ירקון )בצפון תל אביב( ובית חולים נוסף בפרדס כץ - לבית חולים
גדול אחד עם יותר מ 1,000 מיטות אשפוז. בית החולים המאוחד נקרא "תל השומר", והוא נחשב עד ימינו למרכז הרפואי הגדול בארץ.
ב 1952 הגיעו לישראל מפינלנד 40 צריפי עץ, שנשלחו לפוריה, לנהריה ולחדרה, והיו בסיס להקמת בתי חולים במקום. עשרה צריפים נוספים הוצמדו לבית החולים "אסף הרופא" ותרמו להרחבתו.
* תודה לאיתי בחור, מחבר "ההיסטוריה של בתי החולים בישראל"