כך שכחנו שניצחנו: מלחמת יום הכיפורים

יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הוא בעל משמעות מיוחדת, ולא רק דתית, עבור כל יש ראלי. הוא בוודאי משמעותי עבור אלו מאיתנו שהיו שם, באוקטובר ,1973 לוחמים בחזית או סתם אזרחים מן השורה, שנרעדו בעיצומה של התפילה בבתי הכנסת, ולא מקול השופר - אלא מצפירות האזעקה.

קשה לשכוח את ההלם שאחז בנו לנוכח ההפתעה עם תחילתה של מתקפת האויב, ולנוכח המהלומות שספג צה"ל בימים הראשונים למלחמה. קשה לשכוח את המ עבר הבלתי נתפס מאווירת האופוריה של הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, ומאותם יוהרה ושיכרון כוח של המנצחים, שראו עצמם ככל יכולים - לתחושה של סכנה ואיום קיומי, שהביאה את שר הביטחון דאז, משה דיין, להזהיר מפני חורבנו של הבית השלישי.

ההלם וההפתעה, עוצמתם של הקרבות שכמותם לא ידענו מאז מלחמת העצמאות, הכעס על המחדל המו דיעיני שמנע היערכות מבעוד מועד לקראת המתקפה הצפויה, ומעל לכל - הכאב על הנופלים, תרמו כולם לאופן שבו אנו זוכרים מלחמה זו כמלחמה קשה וכואבת שאותה מציינים בטקסי זיכרון, בהרכנת ראש ובהסתגרות, כל אחד לתוך כאבו האישי.

את שאירע במלחמה, בוודאי בימיה הראשונים, אסור לשכוח, וראוי שישמש לקח לעתיד להנהגה הצבאית והמ דינית של ישראל, ובעצם לכל אחד מאיתנו, לאן יכולים להוליך אותנו הזלזול באויב וחטא היוהרה.

אבל זיכרון כזה עושה עוול גדול לאמת ההיסטורית, ובעיקר לזכרם של הנופלים. הוא משכיח את גבורתם של הלוחמים, החיילים והקצינים הצעירים, שהם, ולא הגנרלים כבמלחמות העבר, היו גיבוריה האמיתיים של המלחמה, ולמרות ההפתעה, ובתנאי נחיתות בלתי אפ שריים, לחמו בעוז וניצחו. אכן, אין מדובר בטעות דפוס או בפליטת קולמוס, מדובר בניצחון צבאי מזהיר שהשיג צה"ל על האויב.

פרוץ המלחמה מצא את כוחותינו לא ערוכים ולא מו כנים לקראת מתקפת האויב. וכך הצליחו המצרים לחצות את תעלת סואץ, ואילו הסורים הבקיעו את מערכי ההג נה ברמת הגולן והשתלטו על חלקים גדולים שלה. אלא שהחברה הישראלית הפגינה לכידות וכוח עמידה, וגם עמדה לה העוצמה הצבאית שהכינה ליום פקודה. בתוך ימים בודדים נבלמה מתקפת האויב וצה"ל יצא למתק פת נגד, שהביאה אותו למרחק של 101 ק"מ מקהיר ואל מבואותיה של דמשק. האויב קרס, כוחותיו נסוגו או כותרו, ורק הפסקת האש שהושגה בין הצדדים בלחץ אמריקני הצילה אותו מתבוסה גמורה.

קו ישר עובר בין הניצחון במלחמה שבה נשבר כוחו של האויב לבין בואו לארץ של נשיא מצרים, אנואר סא דאת, בנובמבר ,1977 ראשון למנהיגים הערבים שחתמו עם ישראל על הסכם שלום. ההכרה הערבית כי אפילו בתנאי פתיחה אופטימליים לא יוכלו לגבור על ישראל במלחמה היא שסללה את הדרך לשלום, ועוד קודם לכן - יצרה הרתעה למול שכנינו. ולראיה, מאז אוקטובר 1973 מקפידה סוריה לשמור על שקט לאורך חזית הגולן, ונמנעת באדיקות מלהגיב על מתקפות ישראליות בשטחה.

את המלחמה צריך לזכור כפי שהיא. חובה לזכור ולה זכיר את המחדלים ואת הכישלונות בימיה הראשונים, וכמובן - ללמוד מהם לעתיד לבוא. הדור שלחם במלחמה לא ישכח בוודאי את צפירות האזעקה בצהרי יום כיפור, אבל לדור הבנים חשוב להנחיל לא רק את רגעי החרדה והאימה, אלא גם את סיפור הגבורה והניצחון.

אמת, מציאות חיינו כיום היא מציאות של הסכמי שלום עם מרביתו של העולם הערבי. איום בדמותם של אלפי טנקים סוריים השועטים ברמת הגולן לעבר גשרי הירדן, או של מאות אלפי חיילים מצרים הצולחים את תעלת סואץ, הוא עניין של העבר הרחוק. ולמרות זאת, גם במ ציאות ימינו נותרו החוסן הלאומי, יכולת העמידה וכוח הרצון כרוכים כולם בעוצמה צבאית, בסיס לקיומנו בא זור, בדיוק כמו במלחמת יום כיפור ובמלחמות שקדמו לה או שבאו אחריה.

החברה הישראלית הפגינה לכידות, כוח עמידה ועוצמה צבאית. בתוך ימים נבלמה מתקפת האויב, וצה"ל הגיע למרחק של 101 ק"מ מקהיר ואל מבואות דמשק. האויב קרס