עיניים שלה
"חשיפה" קשת 12
בואו נקווה שעיוורונן של נשות תקשורת לא הפך להיות עוד נושא למריבות על אייטמים בין תוכניות טלוויזיה, אחרת קשה להסביר את הסמיכות של הכתבה ב"אולפן שישי" האחרון, על שדרנית הרדיו נעמי רביע )קולה של אמא( שאיבדה את ראייתה - ל"חשיפה" של חיים אתגר, עם סיפורה של המגישה מרב מילר.
הסיפור של רביע היה שווה בהחלט כתבה. עם השאלה אם לעוד סיפור מאותם אזורים מגיע פרק שלם בפריים טיים של "קשת", התיישבתי לראות את האירוע.
כבר בתחילת הפרק של אתמול, גיבורת האירוע, תרתי משמע, הפכה את השאלה הזו ללא רלוונטית: המסע המטלטל שלה, מרגע גילוי הגידול בראשה, דרך איבוד הראייה ועד עולמה הזוגי והמשפחתי, הצדיק את ההחלטה. לעובדה כי מדובר בדמות שנמצאת בפרונט ה"זוהר", שנלחמה כדי לשדר עסקים כרגיל, היתה עוצמה לא קטנה בסיפור העצוב.
"חשיפה" היא כותרת של תוכנית שמתאימה כמעט לכל סיפור, והאירוע שלה נע לא פעם בין הצהוב למציצני ואז למרגש. אין ספק שחיים אתגר נתקל באתגר קשה יותר בתוכניות המוקדשות לסיפורים אנושיים, ו"שוחה" במיומנות באלו שסובבות נוכלים עוקצניים ובהורדת מסיכות מעל פניהם. בפרק שעסק בהיעדרות של הזמרת אנה זק, גם סביב אירוע רפואי מצער, היתה תחושה של טיפול שטחי בכאב של בחורה צעירה. במקרה של מילר, התוכנית לגמרי הרוויחה את הזכות לעסוק בסיפורים מטלטלים.
יכול להיות שגם כתבה באורך סביר באולפן סוף השבוע היתה עושה את העבודה - אבל במחשבה שנייה, בתקופה שבה דמויות בתקשורת הישראלית חוטפות לא מעט )גם מעבדכם(, מילר העניקה לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של מגישת החדשות, אישה שלא ברחה ובחרה לשתף עם ציבור גדול את בשורות האיוב שנחתו עליה.
אפרופו סיפורים והאורך הראוי להם - הדוקו "לאכול את העשירים - סאגת גיימסטופ", שעלה בנטפליקס, הוא זריקת כסף מיותרת על שלושה פרקים בסיפור, שכבר סופר בדוקו GAME .STOP -The Big Squeeze
למי שלא מיצה במסמך הראשון, זה סיפור "רובין הודי" על ניצחונם של המשקיעים הקטנים על השורטיסטים ועל קרנות הגידור של וול־סטריט - שמסופר הפעם באופן ידידותי יותר למשקיע המתחיל. רגע השיא הוא החקירה הפדרלית בזום, שהדינזאורים מהקונגרס פתחו עם יצורי האינטרנט האקסצנטריים שהתעשרו מהמניה. אבל שלושה פרקים?
גם הרשות לניירות ערך בארה"ב יכולה לפתוח בחקירה של ענקית הסטרימינג, איך הצליחה למתוח את הפרק הראשון )והטוב( לעוד שניים מייגעים - ומה זה עושה למניה שלה. יום הכיפורים בפתח, ואיתו הסליחות, וכותב הטור הזה בוחר לבקש סליחה אישית - אז בואו נעשה את זה פומבית:
בתחילת העונה הזו של "פאודה", בערך אחרי ארבעה פרקים, כתבתי טור בסגנון "עונה שלא מתרוממת", בדגש על אובדן החשק להישאר ער לפרק הבא. עם סיום העונה הזו, שבמקרה התרוממה לה בערך אחרי אותו פרק, אני מוצא לנכון לבקש סליחה אישית מהיוצרים ליאור רז ואבי יששכרוף, ומכל שאר העוסקים במלאכה. בסוף "פאודה" היתה ונשארה חוד החנית של הסדרות הישראליות, וסיימה עוד עונה שיש על מה להתגאות בה. מחילה.