המסתננים - בעיה שטרם נפתרה
מספר המסתננים החוצים את גבול מצרים בדרך לישראל ירד כבר מזמן לאפס. השנה דיווחה שרת הפנים איילת שקד כי 2021־ב עזבו מרצון 1,500 מסתננים לארצות אחרות. אם בשיא התופעה ספרה רשות האוכלוסין וההגירה יותר מ־05 אלף מסתננים )ללא ילדים(, בדו"ח נתוני זרים האחרון נספרו רק כמחצית מכך.
האם אכן נפתרה בעיית המסתננים? די במבט חטוף בחיי היומיום בישראל כדי להיווכח שלא. באחרונה פורסמו תיעודים מזעזעים של תקיפות ומעשי שוד אלימים שבוצעו על ידי מסתננים. על אף הירידה במספר המסתננים הנכנסים, אלו שנותרו כאן ממשיכים למרר את חיי האוכלוסייה החיה בסמיכות אליהם.
מדוע אותם מסתננים, שביצעו פשעי אלימות פעם אחר פעם, לא יושבים מאחורי סורג ובריח עד ליציאתם מרצון מישראל? מדוע הזכות לחירות של אלה עולה על זכותם לחירות ולביטחון של אזרחי ישראל? עד לאחרונה, הביקורת הופנתה כלפי דייני בתי הדין לביקורת משמורת, ששחררו את אותם מסתננים פושעים רצידיוויסטים בחזרה לרחובות. כמה החלטות שיפוטיות שניתנו לאחרונה על ידי דייני בית הדין מאירות אור על הכשל האמיתי: הבעיה אינה בשיקול הדעת של הדיינים, אלא דווקא במנגנון המנהלי והחקיקתי.
דוגמה מוכרת לתופעה היא המקרה של קסטה סיום ברהה, שביצע שורה של עבירות מין בקטינות, ובזמן שנשפט על כך תקף נערה נוספת. בין לבין הספיק לשבת בכלא פעם אחת במשך שנה, פעם נוספת במשך שנה ופעם שלישית 30 חודשים. בכל פעם הוא שוחרר מהכלא למשמורת ודרש לצאת, ודרישתו שוב ושוב התקבלה על ידי הדיינים.
מדוע מסתננים שביצעו פשעי אלימות לא יושבים מאחורי סורג ובריח עד ליציאתם מישראל? מדוע זכותם לחירות עולה על זכותם לחירות ולביטחון של אזרחי ישראל?
לפי הנהלים, ברגע שמסתנן מוגדר כ"חסר אפיק הרחקה מישראל", אי אפשר להמשיך להחזיק אותו במשמורת, אלא אם הוכחה מסוכנותו לציבור. למרבה הפלא, כיום אין נוהל המקנה סמכות לרשות האוכלוסין להעריך את מסוכנותו של המסתנן, כך שלדיינים אין כלי שיפוטי שיעניק להם את הסמכות להורות על המשך החזקת המסתנן במשמורת מתוקף מסוכנותו לשלום הציבור. התוצאה העגומה היא שאותם מסתננים עבריינים נכנסים ויוצאים ממעצר, כמו בדלת מסתובבת, שבסופה הם חוזרים לרחובות שבהם ביצעו את העבירה שבגינה נכלאו. לרשות האוכלוסין אין הכוח המנהלי להמשיך להחזיקם.
על קסטה סיום ברהה שצוין לעיל אפשר להוסיף דוגמאות רבות - אנדמריאם יוהנס, פילמון זארו, יונאס סלמון, נורלדין איסק אבכר, והרשימה עוד ארוכה מאוד. מסתננים שתקפו ושוחררו לתקוף שוב ממש במקום שבו ביצעו את פשעם, מצד אחד חירותם מקודשת, ומנגד - זכותם לביטחון תופר אם חלילה יורחקו מישראל. אך מה בנוגע לקורבנות?
נתוני משטרת ישראל מהשנים האחרונות מוכיחים כי נתוני הפשיעה של אוכלוסיית המסתננים עולים במאות אחוזים על נתוני הפשיעה של אזרחי ישראל, או של זרים השוהים בה כדין. נתונים אלו לא מקריים. כשלמנגנוני האכיפה אין כלים אפקטיביים להפעיל סנקציות המגבילות את יכולת הפעולה של מסתננים עבריינים רצידיוויסטים, הפועל היוצא הוא שהחוק מגן על המסתנן התוקף במקום על הקורבן הישראלי.