כשאין מה לומר, מרימים את הקול
אתם מכירים את זה: מישהו מתווכח, והסתתמו טע נותיו. הוא מתקשה, ואז מרים את הקול. לעיתים אפילו מרים ידיים. את זה כולנו חווים, או שמא בדרכנו לחוות, בשיח הציבורי על תוכניתו המתונה של שר המשפטים יריב לוין לדמוקרטיזציה ביחסי הרשויות בישראל.
חסידי ריבונות השופטים במקום ריבונות העם אפי לו לא נכנסו לחדר הדיונים המטאפורי )ולעיתים גם הממשי - לא נכנסו לחדר של ועדת החוקה בכנסת(. הם צועקים סיסמאות, לא טוענים טיעונים. מסיחים דעת ברגשנות ולא מנסים להתמודד עם טענות יריביהם. נקלענו לדיון משטרי שאחד הצדדים מרדד אותו לרמת שיח עלובה ביותר.
האחריות למצב הזה נזקפת כמעט כולה לחובת מי שתפקידם לתווך לציבור את הסוגיות הלא פשוטות האלה: אנשי התקשורת והאקדמיה. על התקשורת חבל להרחיב את הדיבור - כמעט כולה שממה של מניפולציות שטחיות, בורוּת, היעדר אופק אינטלקטואלי או ערכי.
אבל המצב אינו טוב יותר בחזית האקדמאים במדעי הרוח והחברה, ובעיקר היסטוריונים, אנשי מדעי המדי נה, פילוסופים ומשפטנים. רובם הגדול של המשפטנים האקדמאים מגלים רפיון מחשבה מדהים בכל מה שאינו מקצוע המשפט במובנו הצר, קרי - בבסיס הפילוסופי פוליטי והאתי של המשפט החוקתי.
בכירים בתוכם מכחישים, למשל, את העובדה שהמ שטר השורר פה הוא דמוקרטיה פרלמנטרית, או מנמקים בזעף סמכותני ובאפס טיעונים מדוע מותר פה לשופטים לבטל תוצאות של בחירות, למנוע מציבורים ענקיים לבחור את נציגיהם, לחוקק חוקה או לקבוע מדיניות ממשלתית. המצב האומלל של ציבור המשפטנים האק דמיים הוא כזה שאין פגיעה במעמדו המקצועי של מי מהם המשמיע "טענות" עלובות שכאלה.
אז אם, למרבה הצער, מרבית המשפטנים אינם בני שיח - מה בדבר אנשי המחשבה המדינית במדע המדינה, פילוסופים פוליטיים )תופעה נדירה בארצנו( והיסטו ריונים פוליטיים? גם הם, כמעט כולם, לא נכנסו בכלל לחדר הדיונים המטאפורי.
אדם כמו פרופ' שלמה אבינרי, מומחה ראשון במעלה במחשבה מדינית ושנים רבות אחד ממבטאיה הראשיים של תנועת העבודה הציונית, הזהיר כבר מזמן מפני מה שכינה "בג"צוקרטיה", ועכשיו הוא שותק. אולי הוא חושש שדבריו הנכוחים דאז יועילו עכשיו ליריביו הפו ליטיים, שבראשותם נתניהו? חשבון שכזה. למעט יוצאים מן הכלל, כמעט כל מדע המדינה בישראל הוצג עכשיו ככלי ריק, ועימו המקצוע שנכחד פה כמעט: פילוסופיה פוליטית. בהיסטוריה המצב לא הרבה יותר טוב.
וכשאין מה לומר, מרימים את הקול. זה טיב העצומות ההמוניות השוטפות את חברי הסגל באוניברסיטאות. ההצטופפות העדרית הזאת מדאיגה בפני עצמה, באחדותה האטומה ונטולת הדיון. זה עדר מועד לדורסנות מקארתיס טית, ומי שאין לו טיעונים הוא שור מועד במיוחד. באווירה שכזאת, אין מקום לשום הסכמה בין הצדדים, והאחריות לזה מוטלת על מי שזועק ואינו מדבר דברי היגיון.
חלק מתחושת הנגזלוּת שפקדה את מי שנמצאו במי עוט אחרי הבחירות האחרונות, מתבטא בטענות נגד שי נוי משטר "במעמד צד אחד". אכן, מסורתנו הפוליטית מחייבת ניסיון להגיע להסכמה טרם הכרעה. אבל צריך לזכור שאותה המסורת הופרה בהפיכה המשטרית של ברק.
ההפיכה שלו התבצעה בהכרעת שופטים מעטים ו"במעמד צד אחד", ללא דיון משמעותי. ברק וחסידיו הפרו ברגל גסה "פוליטיקה של הסכמה", שהתבססה פה מראשית הציונות והיישוב ולאורך עשרות שנות מדינה.
הפיכת ברק היתה, אפוא, "פוליטיקה של הכרעה" חד צדדית, אבל למצדדי הדמוקרטיזציה שיזם לוין - זה לא תירוץ ללכת בדרכי ברק. אנחנו חייבים להתדיין ברוח טובה עם חברינו האזרחים החוששים, ולאפשר להם לה שפיע - בתנאי שיכובדו תוצאות הבחירות, ועימן רצון הרוב בשינוי מהותי. נתחשב בטיעונים, ולא בצווחות, ולא נירתע לבסוף מהכרעה.
זה טיב העצומות ההמוניות השוטפות את חברי הסגל באקדמיה. באווירה נטולת דיון אין מקום להסכמה בין הצדדים, והאחריות מוטלת על מי שזועק ואינו מדבר בהיגיון