בגדי המלך המושתקים
דנה, חברה קרובה, סיפרה לי השבוע את הסיפור הבא: במקום עבודתה, שבו "כו-לם" מתנגדים לרפורמה המשפטית, הסביר לה אחד העובדים כי כשהיא מתבטאת בעד הרפורמה או בעד מדיניות הממשלה - עמ דותיה החשוכות הללו פוגעות בשמו הטוב של המוסד שבו הם עובדים. ואם היא עושה כן, למרות הפצרותיו, שלא תציין מאיזה רקע מקצועי היא מגיעה והיכן היא עובדת.
בשבועות האחרונים מאז ההכרזה על הרפורמה המשפטית אנחנו שו מעים יותר ויותר על עצומות מחאה למיניהן. פעם אלו משפטנים, פעם הייטקיסטים, פעם יוצאי יחידה צבאית מסוימת ואפילו מוזיקאים. שימוש בעצומות מחאה הוא בהחלט דרך לגיטימית להתנגד למדיניות הממשלה. הבעיה מתחילה כשרשימה מקרית של עשרות או אף מאות אנשים מתיימרת לדבר בשם כלל הציבור בתחומה. וגרוע מכך, שתוך זמן קצר הקולקטיביזם ההומוגני המדומה הזה מתחיל להאמין בהצגה של עצמו - קרי, שבאמת אין בקרבו אנשים שחושבים אחרת ממנו.
כך, כתבה חברת הכנסת הבכירה במפלגת העבודה נעמה לזימי השבוע: "אם התקשורת שמאל, המשפטנים שמאל, האקדמיה שמאל, הנשים שמאל, הסטודנטים שמאל, התעשייה שמאל, הכלכלנים שמאל, המשפחות הצעירות שמאל, אנשי החינוך שמאל, אנשי הביטחון שמאל, הקהילה הגאה שמאל, אנשי הרפואה שמאל, העובדים שמאל, המפגינים שמאל - מי למען ה' נשאר להם?". לא ברור מה פשר השאלה הרטורית שאליה היא מכוונת. הגם ח"כ לזימי חושבת שאין במקצועות הללו אנשים ממחנה הימין? שיותר ממחצית בעלי זכות הבחירה, תומכי הממשלה הנוכחית - כולם - חו טבי עצים ושואבי מים? או שמא היא מכוונת לאמירה אחרת, שלפיה יש למחנה הזה נציגים באותם מקומות, רק שהם שותקים? האם היא לא מעלה על דעתה את האפשרות השלישית - שהם מושתקים?
נחליף לרגע ימניים בנשים. תארו לכם שהיה נכתב כי בתפקידים הבכירים בכלכלה, בתרבות, באקדמיה - יש בעיקר גברים באופן מובהק.
טענה על היעדר ייצוג צריכה להוביל לשיח של שינוי ושוויון הזדמנויות. וטענה על היעדר קול - לתובנה שמדובר בהשתקה, ולחופש ביטוי לכולם
האם השאלה הנלווית היתה לגבי המסוגלות של הנשים באותה חברה, או על אופיה של החברה שבה זה קורה? טענה על היעדר ייצוג צריכה להוביל לשיח של שינוי ושוויון הזדמנויות. וטענה על היעדר קול צריכה להוביל לתובנה שמדובר בהשתקה ולדרישה לחופש ביטוי - לכולם.
אבל זה לא כל הסיפור. אם השלב הראשון במסע הדה לגיטימציה כלפי בוחרי הימין היה להציג מצג שווא של תמימות דעים. ואם בשלב השני הפכה אותה דורסנות משתקת ל"הוכחה" שזוהי לכאורה ההתפל גות האמיתית של האוכלוסייה, הנה הגיע השלב השלישי: ביום חמישי התבשרנו על פיטוריו של ד"ר גדי טאוב מכתיבת טורי דעה בעיתון "הארץ". כלומר, עברו להשתקה מכוונת של המעטים ששולפים את עצמם מתוך המחנה הפסבדו הומוגני הזה ומעזים להזדהות בקולם ולייצר שיח אלט רנטיבי באותו שדה כוח.
אבל גם זה לא כל הסיפור. צריך לחזור למקרה של דנה ולהבין עד לאן הרדיפה הגיעה. באמירה הכל כך זחוחה והמסוכנת שנאמרה לה דרש ממנה אותו עובד, למעשה, להשיל מעליה את הישגיה המקצועיים ואת המיקום החברתי מעמדי שאליו הגיעה, כדי שגם אם תציג את עמדותיה מחוץ לגבולות השדה המסוים )לא בעיתון "הארץ" או בחברת ההייטק(, אפילו שם, אם תחליט להביע עמדות - אז לפחות שיחשבו שהיא "סתם דנה". כי הרי ההייטק, הכלכלה, התקשורת וההשכלה הם "שלהם". לא שלה ושל כמותה.
למסע הכל כך כוחני ומפחיד הזה יש סיום אירוני. הוא מהווה דווקא הוכחה נוספת, מובהקת, לחשיבות מדיניות הממשלה הנוכחית. בגדי לנין החדשים שלובשים מתנגדיה חושפים את ערוותם הדמוקרטית ומחזקים את העובדה שאנו זקוקים לשינוי. שינוי שיתבסס על החדרת תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה שיובילו לשחרור של מוקדי הכוח מפרקטיקות בולשביקיות ושיאפשרו מוביליות חברתית ללא תנאים, בצד שמירה על חופש ביטוי אמיתי. זו העת.