מפת הדרכים לרפורמה
בוושינגטון כורכים יחד את דאגות הגרעין, הקיפאון המדיני מול הפלשתינים ושאלות הדמוקרטיה והמשילות ● אם ישראל רוצה להמשיך לקבל גב באיראן, היא תצטרך לשלם במקומות אחרים
בשלב הנוכחי יושלמו פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים ● בשלב השני יועברו חוק היועמ"שים והפיכתם למשרות אמון, פיצול תפקיד היועמ"ש ומינוי תובע כללי, והוצאת מח"ש מהפרקליטות ● על הדרך תבוטל שיטת
הסניוריטי בעליון ● והכל - בתוך קצת יותר משנה
באת משך שלוש שנים התעקשו ראשי מפלגות פוליטיות ממחנה השמאל והמרכז להחרים
בנימין נתניהו, החרמה טוטאלית ומוח לטת. גם כאשר הדבר היה כרוך בהפקרות ובגרירת מדינת ישראל למערכות בחירות בזו אחר זו. ישראל ידעה יריבויות פוליטיות מרות ורוויות יצרים גם בעבר, אפילו חריפות יותר. אבל בסופו של דבר השכילו הצדדים המעורבים בדבר, כשצריך, להתפשר ולשבת יחד.
מה שהחזיק את מפלגות האופוזיציה דאז להמ שיך להתעקש על צדקת דרכן, גם כשראו שהדבר לא מוביל לכיוון חיובי כלשהו, היה חקירות נתניהו. לא יושבים עם אדם שנגדו חקירות חמורות, שהפכו בהמשך לכתבי אישום קשים, נקודה. כך טענו לאורך כל הזמן כדי לבסס את התבצרותם, אף שזו יצאה מזמן ממתחם הסבירות.
לרגע קט זה עבד להם. לפני שנה וחצי עלה בי דיהם להרכיב ממשלה ללא נתניהו, אחרי שהשיגו 61 מנדטים בלעדיו. זה החזיק שנה בלבד. עכשיו הכל מתהפך על ראשם. סיפור הרפורמה במערכת המ שפט, כמו הרפורמה בהתיישבות ביו"ש והרפורמה בתקשורת שתוצג השבוע, יונקים את כוחם ישירות מההחרמה ההיא. איך שהדברים נראים כעת, זה גם לא עומד לעצור.
חברי הקואליציה, בייחוד הנוגעים הישירים בדבר - ראש הממשלה, שר המשפטים, יו"ר ועדת החוקה ואחרים - מושקעים עד צוואר בשלב הנוכחי של הר פורמה ומקיימים דיונים קדחתניים גם לגבי ההמשך.
נכון להיום, אף שהפרטים טרם גובשו סופית, סימנו המעורבים את הנתיב הישיר להשלמת הרפורמה, כולל השלב הבא שלה, שצפוי להיות לא פחות דרמטי ונ פיץ מהשלב הראשון, הנוכחי. לראשונה, שלב זה ייגע ישירות במשפט נתניהו המתנהל בימים אלה, ועשוי להיות מכריע גם בעניינו האישי של ראש הממשלה.
המועמדים הנכונים
לוח זמנים כבר יש: בתוך קצת יותר משנה מהיום, ועד סוף מושב החורף הבא, אמורה הרפורמה המשפ טית, על כל חלקיה, לעבור באופן סופי במליאת הכ נסת. על פי התכנון השלב השני יתנהל כמו הראשון, כלומר שורה של חוקים שיונחו יחד על שולחן הכנ סת ויובאו לאישור המליאה ולדיון משולב על כולם בוועדת החוקה. בעוד השלב הראשון כולל בעיקר את בית המשפט, השלב השני והאחרון יכלול את יתר הגופים הטעונים ניעור ושידוד מערכות בתוך משרד המשפטים.
מהשיחות הפנימיות של הנוגעים בדבר עולה כי אחרי השלמת השלב הראשון הכולל את פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, יכלול השלב השני את החוקים הבאים: חוק היועמ"שים, הקובע כי היועצים המשפטיים של מש רדי הממשלה יהיו משרות אמון וכפופים ישירות לשר הממנה. חוק זה אמור היה להיכלל בשלב הנוכחי, אבל הוצא ממנו בשל בעיות משפטיות.
נוסף על כך - חוק התובע הכללי, שיפצל את תפ קיד היועץ המשפטי לממשלה ויביא לכך שראש מע רכת התביעה במדינת ישראל, ולמעשה ראש מערכת אכיפת החוק, ימונה על ידי הממשלה, ולו יהיו כפופים היועמ"ש ופרקליט המדינה.
ולבסוף חוק מח"ש, שיזם משה סעדה, שיוציא את המחלקה לחקירות שוטרים מפרקליטות המדינה. ראש המחלקה ימונה ישירות על ידי שר המשפטים, והסמ כויות החדשות שיוענקו לה יכללו גם את חקירת בכירי הפרקליטות עצמם.
בין לבין חבוי בתוך הרפורמה המלאה שלב נוסף. הוא אינו דורש חקיקה, ואפילו לא תקנה: מינוי נשיא חדש לבית המשפט העליון. בעוד כמה חודשים תסיים את תפקידה נשיאת העליון המכהנת. שיטת הסניוריטי אמורה להביא למינויו של יצחק עמית במקומה, אבל על פי התוכנית, זה לא יקרה.
הוועדה לבחירות שופטים שאחרי השינוי החוקי המתבצע כעת, תתבסס על רוב לפוליטיקאים מה קואליציה ותמנה על פי התכנון שופט אחר. עדיין לא ידוע על מועמד ספציפי, אולם נראה שיהיה מדו בר במשפטן שהשקפת עולמו קרובה לזו של חברי הקואליציה ורחוקה מזו של הנשיאה המכהנת או של עמית, שאמור להחליפה.
ההשפעה הרוחבית שתהיה לכך על מערכת המשפט ועל מערכת אכיפת החוק כולה ברורה. חלק מגורמי המ פתח, שריכזו את מלוא העוצמה בידיהם עד כה, ייאלצו לחלוק בסמכויות. היועצת המשפטית לממשלה, למשל, לא תוסמך להחליט דבר, וכל תפקידה יסתכם בהוצאת חוות דעת משפטיות על נושאים שעל סדר יומה של הממשלה, וזו לא תהיה חייבת לציית לדעותיה.
חברי כנסת בליכוד ובמפלגות הימין אמרו בנחרצות בתקופה האחרונה כי לאור התנהלותה של היועמ"שית, על הממשלה לפטר את גלי בהרב מיארה מתפקי דה. לדרישה זו הצטרפה השבוע תנועת "אם תרצו", ששלחה מכתב לראש הממשלה בקריאה לפטרה לא לתר. נתניהו ולוין לא ממהרים. בסביבתם משוכנעים שבהרב מיארה תלך לבד. אם לא תוך כדי הליך הח קיקה, אז מייד עם סיומו, ברגע שבו יינטלו ממנה כל סמכויותיה ומקור כוחה.
כך גם פרקליט המדינה. שי ניצן לימד את המערכת כולה מהו כוח להשחית. איך להחזיק יועצים משפטיים, פוליטיקאים ואישים בעלי השפעה בגרון, ולתמרן את כל המערכת בהתאם להשקפותיו ולגחמותיו. עם אישור חוק התובע הכללי יהפוך הפרקליט לבובה על חוטים. או כמו שהגדיר זאת אחד מבכירי הקבוצה המצומצמת העוסקת ישירות ברפורמה המשפטית: "תפקידו של הפרקליט יסתכם בשליחת המכתבים". את המדיניות יקבע התובע החדש.
מכאן גם נובעת הפרשנות לגבי ההשפעה הישירה של חלק מסעיפי הרפורמה על משפט נתניהו. הסמכות להנחות את המערכת לשאת ולתת על עסקת טיעון תועבר לתובע החדש. תיאורטית, גם הסמכות לבטל סעיפים בכתב האישום תהיה בידו. הממשלה, על פי החוק החדש, אמנם לא תהיה זו שתמנה ישירות את התובע, ועל פי התוכנית כרגע מדובר בהקמת ועדת איתור, אולם סביר להניח כי לחברי ממשלה תהיה השפעה כלשהי על הרכב הוועדה או על תהליך המיון, והם יוכלו לקדם מועמדים. ומה עם בית המשפט שא מור לאשר מהלכים כאלה? גם הוא עשוי להתקרב ברוחו לקואליציה, אחרי מינוי נשיא העליון הבא. זה הרקע למכתב ניגוד העניינים ששיגרה היוע"משית, גלי בהרב מיארה, לראש הממשלה.
הנשיא מבין את כאב תומכי הרפורמה, ורוצה שהכאב הזה יעלה במהלך ההידברות. אבל לא מקובלת עליו הדרך של רוטמן, שמזמין מתנגדים לרפורמה לדיון בוועדה ומשתיק אותם מבלי שיביעו דעתם
תסכולו של הנשיא
נשיא המדינה יצחק הרצוג מוטרד מאוד. בשבוע האחרון הפך את משכן נשיאי ישראל למרכז ההידברות הגדול על הרפורמה המשפטית. לא הרפורמה מטרידה אותו כמו השיח בין הצדדים, הנעדר מהליך קידומה.
תחת הכותרת "מחליפים מילה" כינס השבוע הר צוג מאות בני אדם, בעלי גישות שונות לרפורמה, לשורה ארוכה של דיונים וקבוצות עבודה. הרבה כאב היה בדיונים הללו. כמו להשכיב את מצבה של החב רה הישראלית על שולחן המנתחים. אבל אחרי הש בוע הזה עלתה מגרונו של הנשיא בעיקר זעקה. כזו שהזכירה לו את הזעקה העולה לשמיים ביום כיפור. לדבר, למען השם. לקיים מנגנון הידברות ולמנוע קרע בחברה הישראלית.
ביום רביעי קיים הרצוג ביקורי ניחומים אצל מש פחות הנרצחים מהפיגוע בערב שבת בנווה יעקב. נכנס ויצא מבית לבית, נכנס ויצא, ומכל המשפחות שמע רק מסר אחד: למה לא מדברים, נמאס מהריבים ומהמחלוקות. הם פנו להרצוג שיעשה משהו, שיטיל את כל כובד משקלו.
הנשיא הבטיח להם להמשיך לנסות, אבל מפנים הוא כבר אכול. מתוסכל עד כאב. נשיאת העליון העבירה מסר שהיא מוכנה לדבר, רק אם הדיונים בוועדת החו קה ייעצרו. הדברים גררו מתקפה חריפה של שמחה רוטמן, שהאשים את חיות בניסיון להתערב בהליך החקיקה ולמסמס אותה.
הרצוג לא מסכים עם רוטמן. הכי קל להאשים את חיות, לדעתו, אבל בעיניו היא לא חלק מהמשחק הפוליטי וההידברות צריכה להיות בין הקואליציה לאופוזיציה. שיישבו ויבררו את סוגיות העומק. חיות, בעיניו, ניגשת לסיפור הזה כמו עם אקדח לרקה. אומ רים לה: אנחנו ממשיכים, מה דעתך? זה לא עובד ככה. לדעתו, צריכים לעצור את הדיונים למשך שבועיים, ובזמן הזה ניתן יהיה לייצר שיח ולהקשיב לצד השני.
הרצוג מבין את הכאב של תומכי הרפורמה, ואת הצורך הנובע מהתחושה שמערכת המשפט לא ייצגה אותם, וגם את הכאב הזה הוא רוצה להוציא החוצה ושיעלה במהלך ההידברות. לא מקובלת עליו הדרך של רוטמן, שמזמין מתנגדים לרפורמה לדיון בוועדה, אבל משתיק אותם ולא נותן להם להביע את דעתם. זו לא הדרך, לדעתו.
ההצעה שהניח לפתחם של הפוליטיקאים היא פשו טה: לעצור לרגע. לקחת אוויר, לדבר אחד עם השני - ואז להמשיך.
השבוע חל י' בשבט, היום שבו התמנה הרבי מלו בביץ' לנשיאות חב"ד. הנשיא הרצוג, שפגש את הרבי, נזכר בו השבוע כשחשב על המאמצים שהוא משקיע לקרב בין הצדדים. אחד הדברים שהכי מאפיינים לדע תו את הרבי הוא אהבת ישראל, וזו הדמות ששם לנגד עיניו השבוע. בינתיים, הוא מדבר לקיר.
מתחילים לאבד סבלנות
כינוס המתוסכלים מהליכוד התקיים בביתה של קטי שטרית בבית שמש, ואם העניין לא ייפתר השטח הליכודי עומד בפני בעירה פנימית חריגה. החוק הנורבגי, המאפשר לשרי הממשלה להתפטר ולהכניס את הבאים בתור ברשימת המועמדים לכנסת, הורחב מאוד מאז כינון הכנסת הנוכחית, ובדחיפת נתניהו יוכלו 11 שרים מהליכוד לפנות את מקומם לכל המועמדים מהמקום ה 33 ברשימה ועד למקום ה .41
אבל השרים ממאנים להתפטר. עד כה התפטרו ארבעה בלבד: עידית סילמן, עמיחי שקלי, חיים כץ ומיקי זוהר. בישיבת הסיעה האחרונה דרבן נתניהו נוספים להצטרף אליהם, אולם השרים מתבצרים בכיסאותיהם שבמליאת הכנסת.
המועמדים הבאים בתור כועסים וממורמרים. בפ גישה אצל שטרית החליטו לא לשתוק עוד. להגיע לכנסת בכל יום שני, היום שבו כל השרים מגיעים להצבעות ולישיבת הסיעה, לתבוע ואפילו לאיים על השרים שיפגעו בהם ובמעמדם בתוך המפלגה, אם לא יתפטרו ויכניסו לכנסת את הממתינים בתור. לחלקם יש במה לאיים. מדובר במועמדים בעלי הש פעה רבה במחוזות שבהם זכו. הם לא נכנסו לכנסת לא כי הפסידו בפריימריז, אלא כי האזור שאותו הם מייצגים לא ממוקם מספיק גבוה.
לפי שעה זה לא עוזר. השרים מסרבים להתפטר - לא כי הם מאמינים ששליחותם תהיה מלאה רק אם יכהנו גם בבית המחוקקים; מעייניהם נתונים לדבר אחר לגמרי: צמצום התחרות בפריימריז.
ח"כים ושרים רשאים להתמודד רק ברשימה הארצית, המונה לא יותר מ 20 מקומות. ההבדל בין 32 מועמדים ברשימה הארצית לבין 41 מועמדים, שיהיו אם 11 שרים יתפטרו, הוא ההבדל בין כרטיס נוסף לכנסת הבאה לבין יציאה מוקדמת לגמלאות. השרים מוכנים לשבת ימים ולילות במליאה ולהתחנן לראשי האופוזיציה לקיזוז היום, מאשר למצוא עצמם נאבקים על מקום ריאלי בידיעה שמחצית מהם יהיו בבית, כבר מחר.
כאסטרטגי מו במקרים קודמים, גם התקיפה השבוע באיראן מציתה את הדמיון. זאת לא רק העובדה שהאיראנים נתפסו שוב בהפתעה מוחלטת מול מה שנראה כפגיעה מדויקת בנכס
שלהם, אלא היכולת של התוקפים לחבר מודיעין וחימוש לכדי מבצע מוצלח בעורף האויב. לא נדרש הרבה זמן עד שהאצבע המאשימה הופנתה לישראל. אמנם בדקות הראשונות היו מי שטענו שארה"ב עומדת מאחו רי הפעולה, אבל בוושינגטון מיהרו להתנער והצביעו )בהדלפה לעיתונות( על ירושלים. זה מלמד על אסטרטגיה אמריקנית מע ניינת: מצד אחד, וושינגטון לא רוצה להתעמת עם איראן בגלוי כדי שלא להסתכן בפגיעה בנכסים שלה במפרץ הפרסי; מנגד, היא משתפת פעולה עם ישראל בכל דרך - מחילופי מודיעין ושיתופי פעולה מבצעיים, ועד לתרגילים משותפים )כולל תרגיל ענק שנערך באזור ממש בסמוך לתקיפה(, כאשר האויב המשותף הברור והמוצהר הוא איראן.
נדמה שגם בישראל לא ממש התרגשו מהאחריות הכמעט רשמית שהוטלה על המוסד כמי שאחראי לתקיפה. זאת לא רק העובדה שלכולם ברור שיש מעט מאוד מדינות שמסוגלות לבצע תקיפה כירורגית כזאת, בלב איראן, וגם לא רק הידיעה שאיראן תאשים כמעט בכל דבר את ישראל - מתקיפות צבאיות ועד לעידוד המחאה ועליית האינפלציה; מעבר לכל אלה, ישראל רוצה לטפח בגלוי תדמית של מי שמנהלת מדיניות אגרסיבית נגד איראן, בת קווה שכזו תסייע לה ביצירת הרתעה משמעותית בסוגיית הגרעין.
המטרה: ערעור הביטחון האיראני
הסוגיה האיראנית תפסה מקום מרכזי גם בשיחות שניהל שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, השבוע בארץ. בישראל מנסים לשכנע את ארה"ב, ובאמצעותה את המערב כולו, לנהל מדיניות אגרסיבית יותר מול איראן, בינתיים בהצלחה מוגבלת. אנשי המקצוע משני צידי האטלנטי רואים עין בעין את האיום, אבל ההנהגות הפוליטיות מנתחות באופן שונה את משמעויותיו.
בישראל סבורים שהחודשים הקרובים קריטיים לבלימת האירא נים. הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע הנתון שחשף כאן הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, כי איראן מפעילה קבוצת נשק חשאית. הוא הבהיר אמנם כי הפעילות האסורה הזאת מתבצעת על אש קטנה, אולם עצם קיומה הוא אור אדום כפול: ראשית, כי איראן עושה צעדים אקטיביים כדי להתקדם לא רק במסלול צבירת האורניום המועשר אלא גם לעבר הפצצה עצמה; ושנית, כי היא מלמדת שאיראן מעריכה שיש לה מרחב תמרון לפעול מבלי שתשלם על כך מחיר, ובמילים אחרות - שההרתעה הבי נלאומית כלפיה מוגבלת.
בין היתר, זאת תוצאה של המלחמה באוקראינה. החוזה לאספקת מל"טים לרוסיה, שחלקם אמור היה להיות מיוצר במפעל שהותקף השבוע, העמיד את איראן במוקד האינטרסים של מוסקבה, ולקחי המלחמה - ובראשם העובדה שנשק גרעיני נותן למדינה חסינות, ונטילתו ממנה מעמידה את עצמאותה בסכנה - חיזקו מן הסתם את האמונה של ההנהגה בטהרן שהגרעין הוא ערובה לשלטון נצח, ואולי אף להרחבת המהפכה האסלאמית ולהשגת יעדים אסטרטגיים נוספים. ספק אם אלה כוללים השמדה פיזית של ישראל, אבל זה לא משנה; אם חלילה יהיה לאיראן נשק גרעיני, המאזן האזורי כולו ישתנה, ומדינות נוספות - מסעודיה ומצרים ועד טורקיה - ירוצו להתחמש בגרעין, מה שיהפוך את המזרח התיכון לבית משוגעים גדול.
בישראל מעוניינים לערער את הביטחון האיראני, בין היתר בא מצעות תקיפות. הפעולה האחרונה אמנם לא כוונה כנגד פרויקט הגרעין, אבל היתה חלק ממערכה סדורה ומוצהרת, שתכליתה לפגוע באיראן בכל מקום ובכל דרך. המדיניות הזאת משותפת לכל ממשלות ישראל האחרונות: רגליה אצל שרון ואולמרט וב ממשלות נתניהו הקודמות, והמשכה אצל בנט ולפיד ובממשלה הנוכחית. מי שחושב שהתקיפה באיספהאן מלמדת על שינוי מדיניות, לא נמצא במקצוע. נדרשים לה חודשים של הכנות - מאיסוף מודיעין ועד לשיוף היכולת המבצעית, שעל פי הטענה האיראנית הובלה מהשטח הכורדי בעיראק.
לא על הפיתה לבדה
ניתן להניח שהאמריקנים לא הופתעו מהתקיפה הזאת. לא רק מעצם היחסים האינטימיים ששתי המדיניות מקפידות לנהל בעניינים כאלה, תוצאה של שיתופי פעולה, תלות הדדית ואמון גבוה, אלא משום שאיש בירושלים לא היה מעז להסתכן בתקרית מיותרת במהלך ביקורו של בלינקן. לא שישראל זקוקה לאור ירוק מוושינגטון, אבל סביר שקיבלה לכל הפחות קריצה וחיוך קטן - אם לא לפני הפעולה אז בוודאי אחריה.
אבל את האורח עניינו דברים אחרים. עם כל החשיבות שיש ראל מייחסת לאיראן, וושינגטון מוטרדת הרבה יותר ממה שקורה אצלנו. בניגוד לרושם שניסו בירושלים ליצור, האמריקנים התעסקו בביקור בעניין המשילות והדמוקרטיה, ובהרחבה. הוא עלה בכל אחת מהפגישות, וכדי לוודא שבישראל מבינים את המסר השאיר בלינקן בארץ צוות של משרד החוץ כדי לפקח.
אפשר לנהל דיון שלם סביב הפעלתנות האמריקנית הזאת, ועד כמה היא לגיטימית במסגרת התערבותה של מדינה בענייניה של מדינה ריבונית אחרת. זה דיון אקדמי מעניין - שכמה מה קולגות שלי עוסקים בו באינטנסיביות, כולל מעל דפי העיתון הזה - אבל זה דיון במעמד צד אחד. שום דבר שנכתב או נאמר כאן לא ישכנע את האמריקנים להתנזר מהמעורבות הזאת; הם רואים אותה כחלק משמירה על האינטרסים שלהם, ועשו ויעשו זאת גם במדינות אחרות )לעיתים בעידודה הנלהב של ישראל(.
האמריקנים אמנם לא אומרים זאת במפורש, אבל הם מסתכלים על תמונה רחבה, שכרוכים בה איראן והפלשתינים, המפרציות והמשילות. יש בכך לא מעט נאיביות; גם את ביקורו הנוכחי חתם שר החוץ האמריקני - כפי שעשו כל קודמיו בשלושת העשורים האחרונים - בפגישה עם יו"ר הרשות הפלשתינית ברמאללה, בתקווה שהצדדים יקדמו צעדים בוני אמון. אלה מילים חשובות, אבל מנותקות מהמציאות הקשוחה שרשמה את החודש המדמם ביותר זה שנים. יידרשו יותר מתקוות כדי לשנותה, וצריך להיות אופטימי במיוחד כדי להאמין שזה יכול לקרות בעתיד הנראה לעין ומבלי לעבור קודם לכן במסלול הסלמה ודם.
ועדיין, צריך להסתכל על ההקשר הרחב של המסר האמריקני. נדמה שבירושלים מפספסים זאת, או מאמינים שבכל זאת יוכ לו לעשות הכל: גם לנהל מערכה מול איראן, גם לקדם צעדים חד צדדיים ביו"ש וגם לבצע הפיכה משפטית. כתמיד, המציאות תטפח לישראל בפנים. הדחייה בפעם המי יודע כמה בפינוי ח'אן אל אחמר מלמדת, שוב, שהמציאות חזקה יותר מכל ההבטחות.
ישראל לא צריכה להירתע מלקדם מדיניות, אבל עליה לפעול בשכל ובאחריות. לבטל פיתות לאסירים הביטחוניים זה חשוב, אבל נדמה שזה תורם יותר לתדמיתו של השר לביטחון לאומי מאשר לשנת הלילה של תושבי עוטף עזה. במציאות נפיצה במיוחד בכל הגזרות ראוי היה שהממשלה תקבע סדר עדיפויות ברור ותפעל לפיו, ולא תעמיס יותר סוגיות מכפי שהיא מסוגלת לעכל.
בירושלים מאמינים שיוכלו גם לנהל מערכה מול איראן, גם לקדם צעדים חד צדדיים ביו"ש וגם לבצע הפיכה משפטית. הדחייה הנוספת בפינוי ח'אן אל אחמר מלמדת שהמציאות חזקה יותר מכל ההבטחות