לדעת להכיר בטוב

פרשת בשלח

מי שטבע פעם בים וניצל, או כמעט טבע, מבין את הבי טוי "הגיעו מים עד נפש". ברגע אחד המים, שהם מסמלי החיוּת, הופכים למלכודת מוות. חוסר האונים הוא נורא, ונותר רק החיפוש אחר האוויר לנשימה.

פרשת בשלח. עם ישראל יוצא סוף סוף ממצרים, וב דיוק כשחשבנו שהכל טוב והעבדות מאחורינו - מגיעים לים סוף. המצרים מתחרטים על שחרור העבדים היהודים ויוצאים לרדוף אחריהם. הים מלפנים, המצרים מאחור, ועם ישראל בהיסטריה. "ַוִיְּצֲעקוּ ְבֵני ִיְשָׂרֵאל ֶאל ה', ַויֹּאְמרוּ ֶאל מֶֹשׁה ֲהִמְבִּלי ֵאין ְקָבִרים ְבִּמְצַרִים ְלַקְחָתּנוּ ָלמוּת ַבִּמְּדָבּר, ַמה זֹּאת ָעִשׂיָת ָלּנ"...וּ הפחד משתק, בני ישראל מרגישים מוקפים מכל הכיוונים, ואז משה מטה את ידו, הים נבקע, והם עוברים ביבשה שנוצרה עבורם בתוך הים.

עם ישראל חוצה בשלום את הים, והמְצִרים, מאחור, טובעים בו, וכשהכל נגמר - עם ישראל אומר שירה. שירת הים המפורסמת, ששרו יחד משה ועם ישראל, נו צרה ונאמרה שם, על הגדה היבשה.

על פי ההלכה, חייב כל יהודי להגיד מדי יום את שירת הים. הטקסט מופיע בתפילת שחרית, כי צריך להזכיר בכל יום את המצוקה הנוראית שבה היו בני ישראל ואת הנס הגדול שנעשה עבורם, ברגע שבו נבקעו המים ובני ישראל ניצלו.

המהר"ש, רבי שלום רוקח, כותב כי המים נמשלו לצ רות קשות שעוברות על האדם. כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהוא ניצב עם הפנים אל הים ועם הגב למצרים, שהכל סוגר עליו מכל הכיוונים והוא עומד לטבוע. לכל אחד יש מדי פעם את ים סוף שלו, ואת התחושה שאין מוצא. לכן צריך לזכור את שירת הים בכל יום ויום, כדי לדעת שתמיד יש תקווה ודרך לצאת מהמצר, ושהמים שנבקעו לכבוד עם ישראל יכולים להיבקע עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

מקורו של הביטוי שבו פתחתי - "הגיעו מים עד נפש" - הוא בספר תהילים, והפסוק המלא הוא "הוֹNִשיַעִני ֱאלֹ

ִּ י ָבאוּ ַמִים ַעד ָנֶפ."שׁ הפנייה לקב"ה היא מה שא נחנו לומדים מהרגע המפחיד הזה, על גדת ים סוף. כמו עם ישראל, שהיה סקפטי ברגע הזה ולא האמין שיש דרך להינצל, כך גם לנו יש רגעים שבהם הכל נראה אבוד. שירת הים מסמלת את האמונה ביכולתה של המציאות להשתנות לטובה באמצעות תפילה.

הרבה ניסים נעשו לעם ישראל בתקופה הזאת, אבל את שירת הים הם שרים אחרי שנבקע להם הים. זו הפעם הראשונה שבה הם חווים, כעם, מצוקה איומה ואחריה הצלה גדולה. זאת החוויה הקיומית הראשונה שיש להם כעם. הם כבר לא אוסף של עבדים, הם זכו להגדרה ולהכרה כעם שלם, ִעם הנהגה וכיוון.

כמה דאגות היו לעם הזה, שארז רק מצות, שפחד על חייו, שיצא לעבר המדבר הלא נודע, עם תרמילים על הכתף. אפשר להניח שהיו המון דברים דחופים על סדר היום של משה: לא רק מים ואוכל, אלא גם אוהלים, סי דורי נסיעה, טיפול בתלונות, ועוד ועוד. ולמרות זאת הוא עוצר ושר עם העם שלו. הוא מלמד אותם שיעור בהכרת הטוב. הוא מלמד אותם להכיר בנס שקרה להם, לעצור רגע ולהבין איזה מעמד גדול הם חוו עכשיו. הם מעבדים את החוויה המכוננת הגדולה שעברו יחד כעם חופשי. שירת הים מלמדת אותנו שתמיד יש תקווה, וצריך לדעת

להודות על הניסים שהיו וישנם. ● הכותבת היא ראש בית המדרש לנשים באפרת,

עוסקת בכתיבה הלכתית ומלמדת גמרא

לכל אחד יש מדי פעם את ים סוף

שלו, תחושה שאין מוצא. המים שנבקעו לכבוד עם ישראל יכולים להיבקע עבור כל אחד ואחת מאיתנו