חרדה במינונים

הפיגועים הפכו את כולנו לפוסט־טראומטיים, אבל אנא, תפסיקו לתדלק לנו את הפחדים

השבוע, כשיצאתי לרוץ בלילה חורפי, מצאתי את עצמי תופסת את מפתח הבית כשהוא בין האצבעות. ככה לימדו אותנו, הבנות, לאורך השנים: שכשהפלסטיק מוסתר בתוך האגרוף, והמתכת מבצבצת מבין האצ בעות, יש לך אמצעי הגנה לשימוש בכל מקרה שלא יהיה. אמצעי הגנה דל, ורק אלוהים יודע כמה היה עוזר במקרה ש טפו טפו, וחס ושלום.

זו לא הפעם הראשונה שאני רצה בשעה מאוחרת. בפארק שליד הבית, המוקף גדר ושערים, בעיר חצי מנומנמת בשרון, אין באמת סיבה להרגיש פחד. לכן עניין המפתח תפס גם אותי בהפתעה. "למה את רצה לבד?", כתבו לי לא מעט חברות כשהעליתי תמונה באינסטגרם. כי כולנו מכירות את הזהירות הזו שבנות צריכות לנקוט במרחב הציבורי. אבל הפחד בכלל לא נבע משם. בערב השבת שלפני נרצחו שבעה אנשים מירי של נער, מפגע, מרצח, מחבל. במהלך השבת סוכל ניסיון ירי שבו נפצעו אנשים נוספים, וכעבור כמה שעות נרשם ניסיון חדירה ליישוב בשומרון שבו גרה חברה. מי יודע מה עוד עלול לקרות עד ששורות אלה יתפרסמו. ואני, שנחשבת לאדם מאוד מאוד רגוע ומרגיע, הסתובבתי בעיר מנומנמת בשרון בחרדה מבוקרת.

למחרת ישבתי לכתוב בבית קפה הומה במרכז העיר. אנשים מסביב מדברים על העבודה, החיים, הטיולים, ואני רואה בעיני רוחי איך בעוד רגע, כשייכנס לכאן הרשע, אני משתופפת מתחת לשולחן ומחפשת איך לנטרל את הירי, ואיך הסוודר הלבן בטח ילך לפח אחרי שאשתמש בו לעצור את הדם של אחד הפצועים. למי אכפת מסוודר לבן כשהעם שלך מדמם מתחת לשולחן. ממש כך תכננתי את מה שיכול לקרות לנו בכל רגע נתון.

התקשורת, שאני נמנית איתה, פורצת לשידור בפיגוע ונשארת שם שעות, מראה לנו סרטי סימון לבנים והרס וחפצים מלאי דם. צריך לפרוץ. צריך לדווח. אבל אולי נחכה רגע ונגיע עם פרטים נוספים בהמשך? בטוחה שכולנו נהיה חלק מהאירועים גם בלי הכתבים שרודפים אחרי האירועים על המסך.

לשמחתי, מעולם לא הייתי בזירה בשעה שבה התרחש פיגוע. מעולם לא הלכתי ברחוב ו"פתאום שמעתי בום", לא התכופפתי מתחת לשולחנות שלא כחלק מתרגיל, לא שמעתי, ממש, באמיתי, צעקת "אללה הוא אכבר" ואח ריה פיצוץ. טפו טפו ותודה לאל, לא הייתי, ואני גם מקווה לעולם לא להיות בסיטואציה כזו. לא אני ולא אף אחד אחר. אז למה אני מדמיינת אותה? כי אנחנו חלק בלתי נפרד מהטרור הזה. בשנות ה 90 היינו ילדים. ביטלנו מסיבת פורים בתיכון כשנערה, ששמה הפרטי היה זהה לשלי, נרצחה עם שתי חברותיה ועם עוד עשרה אנשים בפיצוץ בדיזנגוף סנטר. העדפנו ללכת ברגל מאשר לנסוע באוטובוסים, שאז היו מת פוצצים. הקשבנו לחדשות וראינו את התמונות, שאז לא היו מסוננות, של תינוקת מגואלת בדם נישאת בידי שוטרת, של סיפורי חיים שנקטעו ברגע.

מאוחר יותר כבר הייתי בצד המסקר, ישבתי עם המשפחות שחוו טראומה על מלא מלא. אלה שמנסים כל יום לשכוח את המראות של האוטובוס החרוך, את קולות הירי מחריש האוזניים, את הריחות - הו הריחות - שהם נושאים עימם עד היום. וכצופה מהצד, כנראה גם אני מנסה לשכוח יחד איתם. אני לא נחשבת חרדתית. בעלי והילדים נוסעים בארץ ובעולם - ופשוט מודעים. אבל בתקופה כזו הפחד מבעבע, והברברת הבלתי פוסקת בחדשות וברשת לא עושה טוב. אנחנו אומה בפוסט טראומה, שגם אם לא היתה שם בעצמה, מרגישה בכל זאת שהיא שם. ולא משנה אם את גרה בירושלים, בשרון, בפריז או בלונדון. כשפתאום נשמע הבום, את שם.

וזה חשוב לדעת, וחשוב לדווח, וחשוב לספר. אבל אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שאנחנו חייבים למנן, שלא לומר להפסיק, את העברת החרדה הזו ממקום למקום. את הודעות "אמאל'ה, מי יודעת למה יש אמבולנסים בקניון?" בקבוצת הווטסאפ השכונתית, את הפושים על "חשד לפיגוע" כשבסך הכל נשמע פיצוץ מבלון גז, את הפוסטים של "זהירות, אדם חשוד עם מעיל ממש גדול בצומת", כשבחוץ גשם זלעפות.

הערנות מתבקשת. החרדה - פחות. כי בימים שיש לנו מספיק דברים להיזהר מהם, אל תמציאו לנו עוד סיבות לסטרס. ונחזיק אצבעות שהמציאות לא תעשה זאת עבורנו.

הפיגוע בנווה יעקב, שישי שעבר