שקט, חמודי
סלולרים כבר למדנו לכבות באירועים, אבל להביא תינוק צווחן שמחריב בשנייה את האווירה - עם זה משום מה אין בעיה
אני זוכר כל כך טוב את הימים האלה. אח! אלה היו ימי תום וטוהר. גרנו אז בגוש דן, והיינו מבלים שעות בבית קפה כשר ומצוין במרכז תל אביב. "גינזבורג" קראו לו, על שמו של אשר גינצברג, הוא אחד העם - שנתן לרחוב שבו שכן הקפה את שמו.
כל מי שקורא עכשיו את הדברים, והיה מיושבי או ממבקרי המקום, זוכר בדיוק כל מנה וכל פינה, ומחניק מן הסתם אנחת נוסטלגיה מתגעגעת. אם הוא, או היא, ניחנו בזיכרון ממש טוב, הם זוכרים גם את התקופה שבה היינו מגיעים לקפה עם עגלת תינוק אדומה ובה ילדה קטנה ומתוקה.
ואם הם ממש חובבי זיכרונות היסטוריים - הם יצליחו להיזכר באותו אחר צהריים נעים שבו הילדה, שכבר גדלה מעט וכבר ישבה בכיסא ילדים, נטלה בכישרונה זיתי קלמטה שמנוניים ומברי קים מהצלוחית הקטנה שעמדה על השו לחן ויידתה אותם להנאתה לעבר האיש הנכבד שישב באחד השולחנות הסמוכים ועיין בעיתון. אחד מהם פגע ממש בתוך עינו. זית בעין.
מאז הפסקנו להביא את הילדה לבית הקפה, ולמעשה גם הפסקנו בהדרגה לבוא יחד לבית הקפה. במקום זה מצאתי את עצמי מבלה יותר ויותר באזור אחר של העיר הגדולה, שם שכן ג'ימבורי נאה שסיפק לילדה גן עדן אמיתי. ברור לי שהיא היתה מעדיפה את המשחק עם הזי תים והזקן עם העיתון, אבל איכשהו היא הסתגלה לשינוי.
גם אנחנו. תמונת האיש הקשיש הנכבד והמוכר )שוב סליחה, מר ג"ס( מוחה את עינו הפצועה והמוכתמת הצליחה לעו רר בנו את ההכרה שנכנסה עוד חברה למשפחה, ושבניגוד למחשבה הזורמת והמשוחררת ששום דבר בעצם לא הש תנה - הרבה מאוד השתנה.
האב הוא כבר סב לנכדים, והילדה הזו כבר בת 17 וחצי, שתהיה בריאה, כך שהיום המצב כבר הפוך. לדעתי, היא זו שמתפדחת כשאנחנו מתלווים אליה לבית קפה, אבל נניח לזה. הסיפור הישן ההוא לא מניח לי, ואני נזכר בו בדרך כלל בסי טואציות שבהן אני בתפקיד הקשיש עם העיתון. ליתר דיוק, האמן עם המיקרופון.
מה הייתם עושים אילו עמדתם על הבמה בהופעת סטנד אפ, ומהשורה האח רונה היה מפציע קול בכיו של פעוט? אני יודע מה אני עושה: רוצה למות. כלומר, ברגע הראשון רוצה למות, אז זה מתחלף ברוצה להרוג, ואז אני מתייאש ונכנע וחוזר לרוצה למות.
ואז זה נמשך. ונמשך. ולקול הבכי המעצבן והמסיח דעת מצטרף עוד קול חנוק: קול נענוע וניסיון להרגיע. "מההההה מההההה ננננננה נננננאההה ממממממממיייייי מה יש לךךךךך מההההה מי מסכן של אמאאאא מייייי מי רוצה מוצצי מי יפה שלי מי מי מי מי".
ומול פרץ האהבה הזה עומד אדם על הבמה וחושב דברים לא טובים. לא טובים. דברים רעים ואכזריים אפילו, שלא יפה לחושבם על אנשים, לא כל שכן על תינוקות קטנים שלא טעמו טעם חטא. ולפעמים אני מנסה לרמוז בעדינות, אני מפסיק רגע את שטף דיבורי ואומר: "לדעתי זה שיניים. יוצאות לו שיניים".
וכולם צוחקים, וגם ההורים צוחקים מכל הלב, כאומרים: "אח, הוא כזה מצחיק הקובי הזה. מה שיניים, איך שיניים? הוא בקושי בן חמישה חודשים, עידו המתוק הזה, ממממההה ממממה נסיכי של אאממאא! אני אוכלת אותך. עכשיו אני אוכלת אותך!" צחוקים.
ואני? אני בא לי לבכות. התינוק הזה, התינוק המתוק הזה )איזה מתוק. אדום מבכי, כולו מתעוות, עם בלון מוחטה בנחיר שמאל( - מה הוא עושה פה לע זאזל? הוא בעניין של סטנד אפ? הוא עובד בחברה הזאת? הוא קנה כרטיס? תינוק לא אמור ליהנות מסטנד אפ. יתרה מזו: אם הוא שומר על שקט לאורך כל ההופעה - קחו אותו לאבחון בבקשה. זה לא תקין.
תינוקות, צריך לומר ביושר, הם בדיוק כמו טלפונים סלולריים, רק בלי האופציה להשתיק את הצלצול. למרות זאת, אין כמעט אף אדם שירשה לעצמו להביא טלפון רועש להופעה, אבל יש הרבה הורים שמצויים בשלב ה"כלום לא השתנה מבחינת שגרת החיים. פשוט הבטן ההריונית הוחלפה בסלקל". שיביאו תינוק להופעה, ורוב האנשים שסביבם ייאנסו לסלוח להם.
אין אף אדם בעולם שישחק עם רעהו מטקות בלב בית קפה, אבל יש אינס פור הורים צעירים שיבואו עם ילדיהם הקטנים לבית קפה, למרות שזית קל מטה כואב בעין בדיוק כמו כדור גומי של מטקות, והצד המחודד אפילו יותר.
הפרדה. הפרדה. מרחבים נפרדים: מרחבים לבגירים ומרחבים ליניקים. איך תגיבו אם תראו אדם בוגר מפלס את דרכו במאמץ ונחלץ מבריכת כדורים בג'ימבורי? נכון מאוד - תזמינו משטרה. אותו דבר ההפך, בסדר? תינוק - במקום של תינוקות. בגיר - במקום של בגירים. כל העירוב הזה לא עושה טוב לשום צד, ויש לאכוף את ביטולו.
ועוד לא דיברנו על החירות שנוטלים לעצמם הורים להיכנס עם עגלה עצומת ממדים לתוך חנות צפופה, כאלו רק הינוקא תופס מקום והעגלה שסביבו אינה מן החשבון. מה נסגר, מה? מה נסגר? ואסור להעיר. אסור לה עיר. כי זה לא יפה ולא מקובל, וזה מוציא אותך איזה זקן שווייצרי נרגן ושונא ילדים בשעה שאני - בדיוק ההפך. אוהב ילדים. בשני תנאים: שהם שלי, ובמקומם הטבעי.