הן היו שם בשבילנו, תמיד נילחם למענן

בגיל חצי שנה לקחנו את הראל לאבחון אצל נוירולוג פרטי, כיוון שלא היו תורים בקופת החולים. האבחון עלה 3,500 שקלים, אבל לא היתה לנו ברירה. הבנו שהזמן קריטי, ושככל שהטיפול יתחיל מוקדם יותר, התוצאות יהיו טובות יותר והראל יוכל להתקדם.

כהורים שרק גילו, לא ממש עיכלנו. לא הבנו מה אנחנו אמורים לעשות כדי לקדם את הראל ואיך ייראה העתיד שלו. המצב הנפשי שלנו היה רעוע בזמן שנאלצנו להתמודד לבד עם כל הגורמים: משרד הרווחה, התפתחות הילד, הביטוח הלאומי. המון ביורוקרטיה, מאבקים מול כל אותם המשרדים, לילות כימים על מנת לקבל גן תקשורת וטיפולים. ולבסוף קיבלנו, והתחלנו לראות ולהרגיש סוף־סוף ניצנים של התקדמות.

לצורך המחשה: הראל לא היה אוכל מזון מוצק כלל, אלא רק טחון - ופתאום, מכיוון שחושפים אותו ומנגישים לו את האוכל בצורה נכונה ומותאמת, הוא מצליח לטעום אוכל מוצק. כל התקדמות, גם אם היא נשמעת שולית או מזערית, מבחינתנו ועבורנו היא עצומה: קשר עין שפתאום קורה, מילים ראשונות "אבא" ו"אמא" שמתחילות להיאמר - עבורנו זה כמו נס, חלום שמתגשם.

נשות הצוות במעונות השיקומיים הן מלאכיות, ככה אנחנו רואים אותן. הן שותפות מלאות לכל תהליך טיפולי שנעשה במסגרת, הן חלק בלתי נפרד. הכעס והתסכול על ההדרה שלהן מהסכם השכר, עצם זה שבחרו לא להתייחס אליהן בכלל, כשהשכר שלהן הוא בלתי אפשרי עבור העבודה הכי חשובה שיש - אין מילים להסביר כמה קשה להכיל את זה.

איך בכלל קורה מצב כזה במדינת ישראל? במקום לשמר ולטפח צוותים כה חשובים ומסורים, מתעלמים מהם בתירוצים ומאשימים זה את זה.

אנחנו לא יודעים למי לפנות ולזעוק, חוסר האונים הזה הוא נורא. אנחנו מבינים שהן עוזבות בצדק, זו יריקה בפרצוף שלהן. אני יכולה להבטיח שנעמוד ונילחם כמה שצריך, בהפגנות ובכל דבר שיעזור לזעזע את מקבלי ההחלטות. ממשלה שהבטיחה שלא תפגע באוכלוסיות החלשות עושה את זה לאוכלוסייה הכי חלשה, בגילים הכי צעירים. ועל זה אי אפשר לעבור לסדר היום.

נשות הצוות במעונות הן מלאכיות. הן שותפות מלאות לכל התהליך הטיפולי. קשה להכיל את הכעס והתסכול על ההדרה שלהן מהסכם השכר עם האוצר

כל התקדמות היא עולם ומלואו. ליטל ובנה הראל