הצודקים, וכל השאר

מי שלא איתנו - נגדנו "המחאה" רוצה שלטון חד־מפלגתי. הם טוענים שהם נלחמים למען הדמוקרטיה, אבל אלה שמכריזים על עצמם כמגיניה הם האיום הגדול ביותר עליה

השבוע הגיעה לשיא מגמה שנראתה עוד קודם בקרב מחוללי המהומות. כמו בכל מאבק מהפכני חברתי, האנ טישמיות הפכה במהלך "המחאה" למרכיב מרכזי. "דיק טטורת הביזה", זו הכותרת הבזויה של מודעות התעמולה בעיתונים, כשלמטה שורת תמונות של יהודי הפאות והזקנים, עם ביבי לצידם. הקריקטורה, באחד מעיתוני הבוקר המסיתים, עולה על כל קריקטורות הדם האנ טישמיות באירופה וב"ניו יורק טיימס".

מה שהיה בעבר חלק חשוב בתעמולה של לפיד האב והבן, ולאחר מכן בצורה מאוד קיצונית אצל ליברמן, הפך למיינסטרים של "המחאה". ליודעי ח"ן, זה הסגנון המועדף על מנהיגת הקומוניסטים בגרמניה מלפני יותר ממאה שנים, רוזה לוקסמבורג. היא יהודייה, תגידו. כמו בהסתערות המבישה על פורום קהלת, גם הסגנון התעמו לתי הזה הוא צעד אחד מסיסמה אחרת של הקומוניסטים בגרמניה: "תלו אותם על עמודי החשמל".

הם טוענים שהם נלחמים למען הדמוקרטיה. אבל כפי שטען כבר לפני 12 שנים אחד המנתחים המזהירים של המצב הישראלי, ד"ר מרטין שרמן, אלה שמכריזים על עצמם כמגיני הדמוקרטיה הם האיום הגדול ביותר עליה. היום הרבה יותר מאשר ב .2011

זה לא פלא. תפיסת הדמוקרטיה של השמאל שונה בסדרי גודל מהתפיסה המקובלת על הרוב הגדול בציבור הישראלי. הלכתי לסקר המכון לדמוקרטיה דווקא משנת ,2019 לפני שהמילה "דיקטטורה" הוכנסה לשפה, לפי תורת השקר הגדול. וככל שהשקר גדול יותר וחוזרים עליו יותר פעמים, כך הוא נקלט. אז לפני הקורונה ולפני מחאת ההיסטריה, הסקר של מדד הדמוקרטיה העלה כי בשמאל רק 13 אחוזים מעריכים את הדמוקרטיה ביש ראל בחיוב, ובקרב המרכז רק 27 אחוזים. בשמאל כ 35 אחוזים נימקו את הרצון לרדת מהארץ במגמות האנטי דמוקרטיות המשתלטות, לטעמם, על החברה הישראלית.

אבל באינדקסים הבינלאומיים השונים של הדמוקר טיה ישראל נמצאת די גבוה. אנחנו בדירוג אחד במקום ה ,23 מקדימים את ארה"ב. בדירוג אחר ישראל מקב לת ניקוד של קרוב מאוד ל 8 )מתוך ,(10 וגם מקדימה את ארה"ב. ישראל, בגדול, מוערכת בסביבה האיכותית דמוקרטית של צרפת, ארה"ב, ספרד. בריטניה וגרמניה קצת לפנינו. ואפשר להתווכח מה המשמעות של די רוג מדינות סקנדינביה ואיסלנד וניו זילנד בעשירייה הראשונה. הרי אין מדינה דמוקרטית שניצבת בפני כל כך הרבה אתגרים קשים כמו ישראל.

לכן צריך לראות את המאבק תוך הסטה מנושא לנושא כמאבק נגד הדמוקרטיה עצמה. לפחות איך שאנחנו מבי נים אותה. "דמוקרטיה מהותית" יכולה ללכת היטב גם עם משטר חד מפלגתי. זהבה גלאון אמרה השבוע בכנס שהכותרת שלו "ממדינת סף סמכותנית לדיקטטורה", כי "לוין, רוטמן וחבריהם רוצים לכונן בישראל משטר סמכותני מלא... בראש המשטר יעמדו שליט יחיד לכל ימי חייו ומפלגת שלטון אחת..."

אם נחשיב את "המחאה" ל"מפלגה", נראה שהמטרה הזאת היא לא של לוין ורוטמן, אלא אחד היעדים הרדי קליים של "המחאה": משטר חד מפלגתי. אפשר לראות שאנשיה מסמנים נושא, וכל מי שאינו מקבל את עמדת המפלגה אינו לגיטימי. עמדתו אינה ראויה לדיון ולוויכוח.

רק תמול שלשום הועלה הרעיון של קרן הארנונה. זה נמצא בדיונים, וראשי רשויות הגיבו להצעה כבר לפני שלושה חודשים. הנה "אסון", רעידת אדמה, מתרחש, ואף אחד לא שם לב. עד שפרצה השבוע "מחאת קרן הארנונה", שפירושה שמי שלא איתנו הוא נגדנו. נחל האסי הוא שלנו, ולא נשחרר מילימטר למפיצי המחלות מבני ברק. זה הקו האסטרטגי של פילוג המדינה לשני קטבים, אפילו בנושא שאינו מכריע כמו הארנונה. מפגיני המחאה כבר כל כך שטופי מוח, הם פועלים לפי התניות, כמו סוניה גורביץ': "אני שומעת ארצה פול - אני נשכ בת". וברגע שנשמעת השריקה, התנועה מדליקה מדורה.

הדבר הבולט הוא שמפלגת המחאה לא העניקה ליש ראלים אפילו רגע אחד של חסד כדי לנוח ולצבור כוחות אחרי הטילים והאזעקות. בכל זאת, חברה שמותקפת על ידי ארגנוני טרור זקוקה לכוחות פנימיים כדי לעמוד בזה. מפלגת המחאה התגייסה לתקוף מייד עם הפסקת האש, וב"הארץ" ובמקומות אחרים חשבו שגם זה באיחור משום שדווקא תוך כדי המבצע היה צריך להגביר את "המחאה". ספק אם העוסקים במלאכה התעמולתית הזאת מבינים שהם דוחפים להרס הדמוקרטיה בישראל.

בתוך המעגל ניסיון ההתנקשות מטעם "הכנענים" בשר התחבורה ביוני ,1952 וסגירת השורות סביב המעורבים, מוכיחים שהשתייכות למחנה הנכון עזרה מאז ומתמיד

בשלוש וחצי השנים הראשונות של המדינה כיהנו בישראל ארבע ממשלות. זה חוסר יציבות שמזכיר את חוסר היציבות בין 2019 לסוף .2022 וגם עכשיו, כשיש הכרעה פוליטית עם ממשלת רוב ימנית, עדיין לא הוש גה היציבות המיוחלת. חוסר היציבות בשנים הראשו נות היה קשור ישירות למפלגות החרדיות, שבן גוריון העדיף אותן על פני מפ"ם. המאבק הציבורי המרכזי, מלבד דמוקרטיה סטליניסטית מול דמוקרטיה מער בית, היה סביב נושאי דת ומדינה. כותרת הגג: כפייה דתית. המאבק הציבורי הגיע לשיאו ביוני 1952 בניסיון ההתנקשות של עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר בחיי שר התחבורה דוד צבי פנקס.

במאמר גדול וייחודי, עם כמה גילויים שומטי לסת, כותב ד"ר יצחק פס שההתנקשות יצאה ממעגל ההשפעה הישיר של תנועת "הכנענים", אף כי שני המתנקשים לא היו חברים בארגון. ")אהרון( אמיר, שדעתו על פעילות ממשית היתה הקיצונית בין ראשי התנועה ונתמכה בידי צעירים אקטיביסטים, הקצין לאחר ניסיון ההתנקשות בפנקס והצליח להשפיע על הנהגת הקבוצה ללכת בכיוון קיצוני הרבה יותר מאשר בתחילה", כותב פס בגיליון