יש מקום לרפורמה, בכיוון אחר
זמן קצר לאחר תחילת כהונתי כשר המשפטים, נתקלתי בעורכי דין שהתלוננו בפניי על התנהגות חמורה של שופטים מסוימים באולמות. ביקרתי בבתי המשפט, וישבתי זמן מה בדיונים במשפטים, אך עד מהרה הבנתי כי ביקור של שר משנה את האולם. החלטתי לא להמשיך בכך, ולהגיע לאולמות בית המשפט לבד, ובתחפושת. היתה בידי רשימה של שופטים אשר נאמר לי כי התנהגותם אינה ראויה בעליל, וביקרתי בבית משפט השלום והמחוזי, בבית המשפט לתחבורה ובבית הדין לעבודה, עד שזוהיתי, ודבר השתתפותי הלא רשמית נודע ברבים.
נציגות השופטים בישראל ביקשה להיפגש איתי בבהילות. בראשה עמד אז השופט מיכה לינדנשטראוס. הוא וחברי הנציגות דנו אותי ברותחין. הם טענו כי אין זה יאה ששר משפטים ייכנס לאולם בית המשפט בתחפושת, כי ימי הרון א ראשיד )החליף העבאסי שנודע בכך שנהג להתחפש ולה סתובב בשווקים כדי לעמוד על הלכי הרוח( חלפו מן העולם, וכי אין הם מוכנים לשאת מצב שבו השופטים הופכים חשודים.
סיפרתי להם מה ראיתי בכמה מן האולמות שבהם ישבתי. אמרתי שלא האמנתי למראה עיניי: התנהגות מזלזלת של חלק מן השופטים, התנ שאות, הרמות הקול וקנסות שהשיתו על עורכי דין בעקבות כל משפט שהללו הוציאו מפיהם, ואשר לא מצא חן בעיניהם. אמרתי כי מקומם של האנשים הללו אינו במערכת המשפט. נציגי השופטים הופתעו מן הסי פורים שחלקתי איתם, אבל לא יכלו לטעון שהמצאתי דברים. אני באתי למערכת מתוך הערכה רבה מאוד למערכת המשפט הישראלית, שהפכה מופת ודוגמה לדמוקרטיות בעולם כולו, וחששתי מפגיעה בה.
הצעד הבא היה שיחה ארוכה עם נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק. סיפרתי לו את הסיפור. דיברנו על דרכים שונות לטפל בתופעת השופטים חסרי המזג השיפוטי. עלו רעיונות כמו מינוי למשך תקופה מוגבלת, שרק לאחריה ניתן יהיה למנות את השופטים עד גיל ,70 וגם רעיונות אחרים, אך מה שסוכם בינינו היה הכנת תהליך של ניטור התנה גות המועמדים לשיפוט במהלך ימים אחדים, שבהם יימצאו ביחד, בליווי משפטנים, פסיכולוגים ומומחים אחרים. הוסכם בינינו כי חוות הדעת על כל אחד מן המועמדים תועמד לרשות ועדות המשנה של הוועדה לבחירת שופטים למליאת הוועדה. ובאשר לשופטים אשר נדהמתי מהתנהגותם - אף אחד מהם לא נותר על כיסאו, בעיקר כתוצאה משיחות אישיות איתם והבנתם כי המערכת לא תוכל להכילם.
"קורס ההתאמה לשיפוט", שנולד בעקבות אותו אירוע, הוא כלי יעיל באיתור נקודות חולשה בקרב המועמדים לשיפוט. איש לא הופתע לגלות, למשל, כי השופטת לשעבר אתי כרייף, אשר נבחרה לתפקידה כחלק ממסע האמוק של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד לאתר שופטים ימנים ושמרנים, קיבלה ציון נכשל בסיום הקורס. שקד התעלמה מחוות הדעת השלילית, ואיתה - רוב חברי הוועדה. רפורמה במערכת המשפט צריכה - לפחות - להבטיח מעמד מחייב יותר לציוני הוועדה.
את חוקי ההפיכה המשטרית של יריב לוין וחבריו יש לגנוז. אין שום צורך לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, אין מקום לחוק התגב רות )אלא אם כן מדובר בנוסחה זהירה מאוד במסגרת חוק יסוד: החקיקה(, ואין גם מקום לכך שההרכב הנוכחי של הכנסת יקבע חוקה לישראל, כי תוצאת המאמץ הזה עלולה להיות קטסטרופלית.
כל מה שצריך לעשות הוא להביא להגדלה משמעותית של מספר השו פטים כדי לצמצם את עינויי הדין בישראל, ולבחון דרכים נוספות לסינון מועמדים לכס השיפוט, מבלי שהתהליך יהיה נגוע בפוליטיזציה כלשהי. זו רפורמה משמעותית ונדרשת.
מ': "לתלמיד היו דמעות בעיניים, אז נתתי לו חיבוק. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות לידו. אני חייבת להיות חזקה מול התלמידים, אבל לפעמים אני יוצאת מהכיתה ובוכה בשירותים"
מתחילת 2023 נרצחו 79 בני אדם בחברה הערבית בגל של אלימות משתוללת ● איך אפשר לתווך את המציאות הנוראה הזו, אם בכלל, לילדים ולבני הנוער בבתי הספר ● שלושה מורים ממערכת החינוך הערבית מעידים בגילוי לב: איך מתנהלים בצל הסכנה לתלמידים בבית ובכיתה, מה אומרים בשיעור בבוקר שאחרי רצח
שלושה מורים מהחברה הערבית פתחו בפנינו את דלת הכיתה ואת חדרי ליבם. מה עובר על מחנכים שנמצאים בחזית החינוכית, בוקר אחרי בוקר, מול ילדים מפוחדים? כיצד הם מנסים לתווך לתלמידיהם את המציאות הכואבת: מעשי רצח שהפכו לשגרה בלתי נסבלת, עם 79 קורבנות מתחילת ?2023 ומה עובר עליהם כשהם בעצמם עדים לקרב יריות או חווים איומים?
בתקשורת מרבים לעסוק בפשיעה המשתוללת בחברה הערבית, מהזווית המשטרתית. במונולוגים הבאים אנשי החינוך העניקו לנו הצצה לזווית הקהילתית, למה שנעשה, ובעיקר למה שלא. כשפנינו למורים, הם הסכימו בהתחלה להתראיין בשמם ועם תמונתם, אך בהמשך, ככל שענו על השאלות הקשות בגילוי לב, כך הם נקלעו לתחום המסוכן והאסור: המרחב שבו כולם בחברה הערבית עוצמים עיניים, כדי לא לראות את הדם שנשפך, ובמיוחד לא את מי שלחץ על ההדק. כי מי שהופך בעל כורחו לעד ומעז לפטפט על כך, הוא הבא בתור.
בסופו של דבר, לאחר לבטים שלהם ושלנו, החלטנו לשמור על עילום שמם של המרואיינים, כדי להגן על שלומם. בחרנו להביא כאן את קולותיהם באופן נקי, לתת למילים לדבר בעד עצמן. בלי פרשנות, בלי ניתוח. פשוט להקשיב לזעקת השטח.
"המצב משתנה לרעה" מ' (שם בדוי), מחנכת בבית ספר יסודי במשולש, בת 43 ואם לשלושה:
"אחד התלמידים אמר לי פעם משפט שנכנס לי ללב. הוא שאל: 'מתי יגיע התור שלי או של מישהו מבני המשפחה שלי להירצח?' זה היה לפני כמה שנים, אבל אני זוכרת את המשפט הזה. הוא פחד מאוד שהוא הבא בתור, כי הוא במקרה גר באזור שהיו בו כמה מקרי רצח. היו לו דמעות בעיניים, אז נתתי לו כמחנכת חיבוק. הייתי צריכה בעצמי להתאפק לא לבכות לידו. כל הגוף שלי רעד. גם עכשיו שאני מדברת איתך הגוף שלי רועד.
"אני חייבת להיות חזקה מול התלמידים, אבל אני בן אדם, אז לפעמים אני יוצאת מהכיתה ובוכה בשירותים או בחדר המורים. עדכנתי את המנהל ואת היועצת במצב שלו, ופסיכולוגית נתנה לו טיפול רגשי. השתמשנו אפילו באמנות, כדי שהילד יצייר את הפחדים שלו.
"חווינו אלימות ממש מול הבית. ראיתי איך יורים על השכן שלי. אחרי כמה זמן גם רצחו אותו. זה היה לפני כמה שנים. פעם שמו פצצה לשכן. הילדים שלי באותה תקופה לא יכלו להירדם או לישון בחדר שלהם, כי החדר שלהם פונה לבית של השכן, אז הם באו לישון בחדר שלי ושל בעלי וישנו על הרצפה כי הם מאוד פחדו.
"בכיתה שלי אין תלמידים שמישהו מבני המשפחה שלהם נרצח, אבל בבית הספר יש שני אחים שאבא שלהם נהרג לפני שנתיים. בבית הספר יש כמעט אפס אלימות. הילדים אצלנו נחשבים לאליטה, רובם ממשפחות נכבדות. בבית הספר מתייחסים לכל אירוע שקורה, כדי שהילדים יהיו מעורבים. יש לנו קבוצת ווטסאפ למורים, ואליה שולחים עדכונים כל הזמן על האירועים. אחר כך היועצת ואני, כרכזת חינוך חברתי, מתחילות לשלוח חומר איך להתמודד עם המקרה או איך לנהל שיחה.
"רוב הזמן היועצת עושה את העבודה הזו, לפי מה ששולחים לה בקבוצת היועצות. לפעמים אנחנו מנסים לנחש אילו שאלות הילדים ישאלו ומנסחים את התשובות שכדאי להשיב להם. אם יש הנחיות או חומר ממשרד החינוך, גם המנהלת שולחת לקבוצה כדי שכולנו נהיה מודעים למה שקורה. החומרים ממשרד החינוך הם בעברית, והחומרים מהיועצת הם חלק בערבית וחלק בעברית.
"בכיתה אנחנו נותנים את הבמה קודם כל לתלמידים, כדי לראות מה הם שמעו ולשמוע ממה הם מפחדים ומהם הרגשות שלהם. לפעמים ילדים מספרים גם על שמועות שאין בהן אמת. אני לא אומרת לילד 'אתה צודק' או 'אתה טועה', אלא רק מנסה לעורר את השיח. אם יש פחדים, אנחנו מנסים להרגיע אותם. הרבה פעמים כל מה שהתלמידים במקרים כאלה צריכים זה מישהו אחד שיקשיב להם, לא יותר. יש ילדים שאסור לדבר על זה בבית אצלם, ולכן חשוב שידברו כאן בבית הספר. לפעמים הם לא יודעים כלום, לא שמעו בכלל שהיה מקרה רצח.
"אנחנו מסבירים להם גם איך להתנהל אם קורה מקרה כזה קרוב לבית. אני אומרת להם, 'אם חס וחלילה יש יריות, להישאר בבית ולא להסתכל מהחלון. אסור להיות מעורבים, לא להסתכל אם יש הרוגים או דם. אם אתם מפחדים, דברו על זה עם ההורים'. אני מנסה ללמד את הילדים להילחם בפחד דרך הדיבור. אם הם לא מדברים, זה נשאר תקוע בפנים.
"אם יש ילדים שיש להם קרובי משפחה שהיו שותפים לרצח, אני לא יודעת. אצלנו בחברה הערבית אסור לדבר על זה. אם אתה מדבר, אתה תהיה הבא בתור. זה ידוע. כל בני העיר יודעים מי חיסל את מי, אבל אף אחד לא מדבר, לא אומר את השם. כולם עוצמים עיניים. בכיתה לפעמים הילדים מזכירים מה ששמעו בבית. אני רק שומעת ולא מגיבה, ועוברת לתלמיד הבא. אני חייבת לשמוע אותם, אבל לפעמים אני אומרת להם, 'בלי להזכיר שמות'.
"בחדר המורים מדברים באופן חופשי יותר. יש לנו הסכם ששום דבר לא יוצא מחדר המורים. אנחנו עושים ישיבות כל הזמן איך נכון לנהל ולהתנהל במצבים האלה. מביאים לנו גם סדנאות ואנשי מקצוע ועושים לנו פעילות כמורים. מייד אחרי קטטה עושים שיח רגשי.
"ממש לאחרונה היה מקרה שאמא נרצחה עם שני ילדיה. דיברנו על זה בחדר המורים וכמה מורות בכו. ואז דיברנו על זה בשעת ניהול כיתה, על כמה זה מפחיד שאבא, שצריך להגן על המשפחה שלו, רוצח אותם. יש
הרבה פחדים לילדים. אני מקווה שכל מה שאנחנו עושים כמחנכים ישפיע על העתיד של התלמידים שלנו, ושכבוגרים הם לא ייגררו לאלימות.
"כאמא וכמחנכת אני מפחדת כל הזמן על הילדים ועל התלמידים שלי. כל הזמן נורים אנשים בטעות. אולי בפעם הבאה אני אהיה הטעות? כשיש רצח טרי, אני מנסה לא לצאת מהבית. ברמדאן ירו על השכנים שגרים מאחורינו. זה באמת היה מפחיד. במשך שבוע ימים בכל יום ירו על אחד השכנים. אני והילדים שלי מתנו מפחד. אמרתי להם לא להסתכל מהחלונות, לא לדעת מה המקור. אנחנו לא רוצים לדעת מי ירה ולא על מי ירו.
"הבת השנייה שלי כבר באוניברסיטה, ועדיין יש לה פחדים מהילדות, מאז ששמעה את הפצצה אצל השכן. כשהיא שומעת ירי היא צועקת 'אמא, יש יריות', ורצה לחבק אותי. מה שנותן לי כוח זה א־לוהים. אצלנו מאמינים בגורל. אם אהיה פחדנית ובלי כוח מול הילדים והתלמידים, אגרום להם נזק. אני מנסה להגן עליהם בכל הכוח.
"לפעמים תלמידים מדברים בהתלהבות על אירועים כאילו זה סרט. לפעמים זה אפילו מצחיק אותם. אנחנו חייבים להגיד להם שלא נכון לדבר כך. חיים זה דבר יקר, אסור לדבר על זה בצחוק ואנחנו צריכים לשמור על עצמנו. הרבה פעמים, כשאני מתחילה את השיעור, אני אומרת לילדים 'אני מדברת אליכם כאמא לפני שאני מדברת אליכם כמורה', כדי שהם ירגישו באמת כמה זה רגיש.
"הלוואי שמשהו ישתנה לטובה, אבל בינתיים המצב משתנה לרעה. ראיתי שמתחילת השנה היו 79 מקרי רצח בחברה הערבית. זה דבר לא הגיוני, זה מפחיד.
"אני לא מרגישה מאוימת יותר דווקא כמורה. אני בקשר טוב פחות או יותר עם ההורים. לא ספגתי איומים. אני לא בן אדם שמפחד לדבר, אבל התייעצתי עם אנשים וגורמי מקצוע, והמליצו לי לדבר בעילום שם. אדם לא יכול לדבר על מה שמתרחש בתוכו. אני מרגישה צער כלפי הנרצחים, אבל אי אפשר להתערב באירועים, רק להמשיך לעמוד מהצד".
"קופסה שחורה" ל' (שם בדוי), מורה לחינוך גופני בכפר בדואי בנגב, בן 35 ואב לארבעה:
"כמורה לחינוך גופני, אני האיש שמדבר הכי הרבה עם הילדים. בתחילת השיעור, שמתקיים באולם הספורט, אני מעמיד את הילדים בקו ישר, ואת הדקות הראשונות אני מקדיש לשיחה. הרבה פעמים הנושא הוא אירועים של אלימות ורצח. יש ילדים ששותקים, ויש ילדים שמדברים או שואלים שאלות. לפני כמה זמן היה מקרה שמאוד כאב לי. אבא אילם וחירש נסע עם הבן שלו על טרקטורון. הם נקלעו במקרה לקרב יריות בין שני שבטים. האבא נרצח והבן נעלם. ילד בן 8 רץ עשרה קילומטרים לבד עד שהגיע לבית שלו. חבל על החיים של בן אדם שנרצח על דבר שלא קשור אליו בשום אופן. בעבר עבדתי כמורה לחינוך מיוחד עם חירשים־אילמים בשפת הסימנים, והסיפור הזה נגע בי. הרגשתי שאני חייב לדבר על זה עם התלמידים. חבל שבתקשורת לא מסקרים מספיק אירועים כאלה. המקרה הזה היה צריך לקבל יותר במה.
"התגובות של הילדים מגוונות. חלקם עצובים ובוכים, חלקם חסרי אונים ושואלים 'מה אני יכול לעשות?' חלקם אומרים 'כן, שמעתי. ראיתי בטיקטוק, ראיתי בחדשות'. חלקם אומרים שזה כבר שגרתי. אחד הילדים אמר לי 'תקשיב, אנחנו ילדים קטנים, מה זה מעניין אותנו? מתי תתחיל כבר את השיעור?'
"כשיש ריב בין חמולות ויש ילדים בבית הספר משני הפלגים, זה אוי ואבוי. זה איום ונורא. בבית הספר הקודם שלימדתי בו, רוב אוכלוסיית בית הספר היתה שייכת לאותו השבט. השבט התפלג לשניים, ואז חצי כיתה לא מדברים עם החצי השני. בתקופתי זה עוד היה רק אלימות, עכשיו כבר היו שם רציחות. אז אני מתאר לעצמי שהמתח בין התלמידים נעשה נורא.
"הבעיה היא לא רק איך להעביר שיעור ספורט במצב כזה, זה משפיע על כל החיים. כי בין שני הפלגים שהסתכסכו יש קשרי נישואים. הדוד שייך לצד אחד והסבתא לצד השני. הילדים לא יודעים עם מי להזדהות. הנשים הן אלה שתמיד אוכלות אותה. היו מקרים שבגלל שהיו רציחות אלה מגרשים את הנשים של אלה, והבנות חוזרות לאבות שלהן. זה מסובך מאוד.
"אני מאוד מפחד. אני בן אדם מציאותי. בשבוע שעבר היה רצח במקום שהיה לי בו תור לרופא. רציתי לדחות את התור למועד אחר, אבל בסופו של דבר הלכתי והייתי עם יד על הלב. היו הרבה מקרים שאנשים נרצחו בטעות, עוברי אורח. זה יכול לפגוע בכל אחד.
"בדרך כלל אנחנו שומעים מהחדשות על המקרים הללו, ואין לנו פרטי פרטים על אנשים ספציפיים. מדברים על זה בחדר מורים, מדברים על זה בכל מקום. לא בכל המקרים אני מדבר עם התלמידים. למשל, על המקרה שאח רצח את אחותו לא דיברתי. על המקרה הזה שמעתי בתקשורת כמו שאת שמעת עליו. זו משפחה שגרה בפזורה, לא בכפר עצמו. הילדים של המשפחה הזו לא מגיעים אלינו לבית הספר. אני מכיר אנשים מהמשפחה הזו, אבל לא נעים לשאול אותם על מקרה מחריד מהסוג הזה.
"להתחיל לחטט זה לא מכובד. בכפר עצמו, אם משהו קורה ישר כולם יודעים. אבל בפזורה, שם כל משפחה היא כמו קופסה שחורה. אף אחד לא מעז לדבר איתם על זה. כשמדובר בנשים, העניין הוא רגיש במיוחד. בעידן של היום לא כל הרציחות הן רק על כבוד המשפחה, לפעמים זה עצבים. ויכוח שמתחיל בתוך המשפחה ופתאום מישהו שולף סכין. זה קורה בעוד מגזרים.
"ספורט הוא דרך טובה להוציא אנרגיות לא באלימות. ספורט יכול להיות התחלה טובה לפתרון סכסוכים, אבל הוא לא פותר את כל הבעיות. אפשר לעשות משחק בין שתי חמולות, כפתח להתחלה של סולחה. בשיעורים אני מקפיד לעצור כל אלימות. במקרה של קטטה אני לוקח
מ': "אם יש ילדים שיש להם קרובים שהיו שותפים לרצח, אני לא יודעת. בחברה הערבית אסור לדבר על זה. אם אתה מדבר, אתה הבא בתור. בעיר יודעים מי חיסל את מי, אבל אף אחד לא מדבר"
ל': "כשיש ריב בין חמולות והילדים
בבית הספר משני הפלגים, זה איום ונורא. בבית הספר הקודם רוב התלמידים היו מאותו שבט, שהתפלג לשניים. בהתחלה היתה אלימות, מאז היו
כבר רציחות"
ל': "היה מקרה שבו אב ובן נקלעו
לחילופי אש בין שני שבטים. הרגשתי שאני חייב לדבר על זה עם התלמידים. לא בכל המקרים אני מדבר איתם. על המקרה שאח רצח את אחותו לא
דיברתי"
את הילדים לצד ומדבר איתם, מנסה להבין מה הבעיה. לרוב אני פותר את זה בדיבורים או בהסברה. אני נותן להם זמן לחשוב על מה שעשו, ולרוב הם מתנצלים ולא חוזרים על המעשה. האמת היא שאצלי בשיעור כמעט אין אלימות פיזית. לפעמים יש אלימות מילולית, וגם על זה אני לא מוותר. אני מסביר על סבלנות וסובלנות. זה לא משהו שעושים באופן חד־פעמי, וחייבים להתמיד בו.
"אני מקבל עזרה והדרכה מהמנהל ומהיועץ, אבל לא עברתי סדנה או קורס מסודר בנושא מטעם המועצה או משרד החינוך. לא ידוע לי על הנחיה של משרד החינוך לדבר על נושאים כאלה. נראה לי שבחלק מהמקרים ההוראה היא שאסור לדבר, אבל כשאני מרגיש שאני צריך לדבר - אני מדבר על זה, ואני שלם מאוד עם עצמי.
"יש לנו יועץ בבית הספר שמטפל בדברים הללו באופן פרטני ובסודיות. כאיש חינוך אני תמיד פותח את העיניים, גם מעבר לשיעור ספורט, ואני מנסה לחפש מקרים של ילדים שיושבים בצד, מקרים של חרם. המקרים הללו מעלים לי את העצבים. זה גורם לי לרתוח כשאני רואה שמישהו הפך להיות קורבן באופן סדרתי. ישר אני מתאר לעצמי שמישהו עושה את זה לבן שלי. התלמידים הם כמו בנים שלי. במקרים הללו אני מדווח למחנכת, לרכז השכבה, למנהל או ליועץ, תלוי בחומרת המקרה.
"כמורה ספגתי איומים. פעם, למשל, בשיחה אישית עם תלמיד במשבר, שאלתי על המצב בבית. מישהו מהמשפחה התקשר אלי ושאל למה אני מחטט. הוא התעצבן ואיים. אמרתי לו: 'אם אתה ממשיך לדבר ככה, אני פונה למשטרה'. למחרת הוא בא לבית הספר והתנצל".
"כאנשי צוות יש נושאים שאנחנו מעדיפים לא להתקרב אליהם. יש דברים שהם תלויים בתרבות. לוודא שילד לא במצוקה זה נתפס כשיחה רגילה במגזר אחר, אבל אצלנו זה יכול להיות בעייתי. כצוות אנחנו יודעים שיש מקרים שעדיף לא להתקרב אליהם, כדי לא להיכנס לבעיות. מצד אחד, אנחנו לא יכולים להתעלם מילד במשבר ויש לנו חובת דיווח. מצד שני, יש פחד שההורים או שבני משפחה יגידו 'מה אתם מתערבים? מה זה העניין שלכם?' קשה לעשות את העבודה שלנו כמו שצריך.
"מי שנתקלים בזה הכי הרבה הם היועצים והיועצות החינוכיים. המורים בסוף מביאים את הכל ליועץ ולמנהל. אם ליועץ יש מקרה שמצריך דיווח, הוא בבעיה מאוד רצינית. אם הוא מדווח לרשויות ומעביר את זה הלאה, המשפחה מאיימת עליו ומנסה לפגוע בו אישית ופיזית. אם הוא לא מדווח, משרד החינוך יטען שהוא לא עשה את התפקיד שלו. זה מורכב מאוד. היו הרבה מקרים של אלימות עם יועצים חינוכיים עד היום. אני מתאר לעצמי שהם לא מדווחים על הכל כי הם מפחדים מהמשפחות.
"אני מקווה שהפרסום הזה יעשה אפילו את השינוי הכי קטן בעולם. האמת, אני כבר מיואש מכל הרציחות הללו, שלאף אחד לא אכפת מהן ואף אחד לא מטפל בהן. צריך לטפל בזה בכמה מישורים: לאסוף אמל"ח לא חוקי, להעניש את העבריינים, לאכוף את החוק. ב־58 אחוזים מהמקרים של רצח במגזר הערבי לא הוגש כתב אישום. אם יש עצור, הוא משתחרר למחרת. המשטרה צריכה לעשות את החלק שלה. אנחנו כהורים, כמורים, צריכים לחנך לסובלנות, לכוון את התלמידים ללמידה ולעתיד טוב יותר, ואנחנו גם צריכים להעניק לתלמידים אצלנו במגזר מסגרות חינוכיות אחרי הצהריים.
"זו אוכלוסייה שהזניחו אותה כל הממשלות לדורותיהן, ועכשיו אחרי כל השנים זו התוצאה שמקבלים. אני לא פוטר אף אחד מאחריות. כולנו אשמים. לכל אחד יש את החלק שלו במקום שלו. אני כהורה וכאיש חינוך, המנהל, המועצה, המשטרה, הממשלה בכל הרבדים. כולנו אחראים".
"אין סבלנות" ש' (שם בדוי), מחנכת בבית ספר יסודי במשולש, בת 52 ואם לשלושה:
"בכיתה שלי יש תלמידה שהדוד שלה נרצח, ותלמידה שאחיה וגיסתה נרצחו יחד. בגלל זה לדבר על הנושאים הללו בכיתה זה מורכב וקשה. לכן אנחנו מדברים רק כשיש אירוע קרוב, ואי אפשר לדלג על זה. זה קשה. אנחנו מקבלים קודם הדרכה מהיועצת איך לעשות את זה.
"אני נכנסת לכיתה בבוקר ואומרת 'בטח שמעתם מה קרה, בואו נדבר על זה. מה שמעתם? איך אתם מרגישים? איך זה השפיע עליכם? מה הלאה? מה עושים?' ואז מתחיל סבב בין התלמידים. יש כאלה שמתפרצים ויש להם המון מה להגיד, ויש כאלה ששותקים, אפילו מורידים את הראש, מתקפלים ולא רוצים לשמוע ולדבר. בדרך כלל מדובר במי שחוו אובדן מקרוב.
"רוב הילדים יודעים יותר טוב ממני מה היה. לפעמים יש ילדים שהיו עדים לאירוע, ואז הם מתחילים לתאר: 'עברתי, ראיתי מישהו על הרצפה והדם שלו היה על הכביש', ועוד תיאורים בסגנון. יש ילדים שמתחילים לספר כל מיני סיפורים למה הוא נרצח ומי רצח. על זה אני מדלגת, אני לא מאפשרת. אני אומרת שאנחנו לא יודעים. על הרקע של הרצח אנחנו מדברים רק בעירבון מוגבל.
"הפעם האחרונה שניהלנו שיחה כזו בכיתה היתה לפני כמה שבועות, כאשר היה רצח כפול בכניסה לעיר, ואחד הנרצחים נורה בטעות. בסוף השיחה אנחנו מסכמים ומנסים להציע פתרונות. אני שואלת אותם: 'אנחנו, תלמידי כיתה ו', איך אנחנו יכולים למנוע את זה? עוד מעט אתם צעירים בני ,19 איך צריך להתנהג? איך אפשר להתרחק מכל זה?' ואז הם עונים שחייבים סבלנות וסובלנות. הם מבינים שצריך להתרחק מבעיות.
"היום לאנשים אין סבלנות ואין סובלנות. היום כולם רוצים לקחת את החוק לידיים. יש ילדים שעוקבים אחרי הפוליטיקה, והם אומרים גם שמזניחים אותנו ושהמשטרה והממשלה צריכות לתת פתרון.
"כשאני רואה בסבב הכיתתי ילד סוער, אני מעבירה לטיפול היועצת. אנחנו לא מזניחים אף ילד במקרה כזה, ושולחים לכל מיני טיפולים ויועצים. יכול להיות שיש בבית הספר או בכיתה ילדים שמישהו מבני המשפחה שלהם הוא עבריין או רוצח. אבל אני לא יודעת. אנחנו יודעים מי נרצח, לא מי רצח. אין גם מלחמות בין חמולות בבית הספר, ואם היה במקרה, לא מדברים על זה בכלל. נמנעים. למה? כי תלמידים מעבירים להורים את כל מה שקורה בכיתה שלנו. הם אומרים להורים מה המורה אמרה, וזה עושה לנו בלאגן אחר כך. כן, אני מפחדת לדבר. אני לא מעיזה להזכיר שמות או להיכנס לפרטים באירוע. כולנו זהירות בבית הספר. גם בחדר המורים לא אדבר באופן חופשי, אלא רק בלחש עם חברה שיושבת לידי.
"היה לי פעם מקרה שבקבוצת הווטסאפ של המורים הזכרתי שם של צעיר שהסתובב עם נשק ועצרו אותו. מישהו מתוך צוות המורים הדליף את זה, ואז נציג מהמשפחה של הצעיר מצא את מספר הטלפון של אח שלי והתקשר אליו. הוא שאל 'למה אחותך מדברת עלינו ככה, על סמך מה היא אומרת את זה'. אנחנו משפחה מאוד מכובדת ולכן הפריע להם שכתבתי. מאז אני מאוד זהירה. מאוד. אף אחד בקבוצה של המורים לא מתייחס לאירוע שמתפרסם. אם אני רוצה לדעת מה בדיוק קרה, אני שואלת חברה באופן פרטני, ולא בקבוצה של המורות.
"בשגרה היועצת מעבירה שיעורים על כישורי חיים. יש חוברת עם פעילויות מותאמות לגיל הילדים. במקרה שיש אלימות ורצח היא מחלקת למחנכות דפים מתוך מאגר פעילות, ואנחנו מעבירות את זה בכיתה. זה מגיע מהפיקוח של היועצות. אבל בכיתה נדבר רק על מקרים שקשורים לעיר שלנו. בשבוע שעבר היו הרבה הרוגים, אבל אף אחד לא היה קשור אלינו, אז לא דיברנו על זה.
"אני מפחדת להצטלם ולהתראיין בשם. הנושא מאוד נפיץ. בבית הספר עצמו אין בכלל אלימות, וגם מחוצה לו לא הייתי עדה לאירוע של אלימות. אבל אני מפחדת עלי ועל הילדים שלי. אני מפחדת שהם ייתקלו במישהו בכביש שיירה עליהם. זה שיגעון. ומה עושים? מכנסים דיונים בעירייה, מדברים, ואז מכריזים שביתה. אבל השביתה לא עושה כלום, התלמידים לא באים לבית הספר. אז נו, מה הלאה? מה הפתרון? אני אישית לא הולכת להפגנות. אני לא יודעת אם מותר לי כעובדת משרד החינוך.
"אני גם בן אדם שלא אוהב דברים כאלה. האמת, אני לא יודעת אם אמשיך כמורה. וואלה, התעייפתי. יש המון בקשות של הורים. לא קל להתעסק עם הורים. אין טעם כמו פעם. למורה פעם היה משקל, היום יש כלפיו פחות כבוד, וגם המשכורת לא גבוהה ביחס לכל העומס שיש עלינו. אני באה בכל בוקר עם המון אנרגיה חיובית, אבל כבר מרגישה מותשת". √
ש': "כולנו זהירות מאוד בבית הספר. גם בחדר המורים לא אדבר באופן חופשי, אלא רק בלחש עם חברה שיושבת לידי. היה לי פעם מקרה שמישהו הדליף שם של צעיר שהזכרתי, והתקשרו לאחי"
ש': "תלמידים מעבירים להורים כל מה שקורה בכיתה שלנו. הם אומרים להורים מה המורה אמרה, וזה עושה לנו בלאגן אחר כך. אני לא מעיזה להזכיר שמות או להיכנס לפרטים של האירוע עצמו"