מי כאן אוהב כסף
מערימת השטרות בהפגנה בירושלים ומהדימוי של יהודי מזוקן חובש כובע ורודף בצע, עולה ניחוח מאוד מסוים מתקופות אחרות בהיסטוריה של עם ישראל
ביום שלישי השבוע
התייצבה פרופ' אליס ברזיס מול ביתו של שר השיכון יצחק גולדקנופף בירושלים יחד עם מוחים מתנועת המחאה "אחים לנשק". מול הבית פיזרו המוחים ערימת "שטרות" של 200 שקלים. ככל הנראה התכוונו לרמוז, בקטנה, שהחרדים רודפי בצע.
פרופ' ברזיס התייצבה מול חרדי מזדמן והטיחה בו דברים כדורבנות: "אתם מחללים את השם! צדק צדק תרדוף!" ונע צרה בדיוק במקום הנוח של הפסוק, לפני "ְלַמַען ִתְּחֶיה ְוָיַרְש ָּ ֶאת ָהָאֶרץ ֲא#ֶשר ה' ֱאלֶֹהיָך נֵֹתן/ָלְך". לברזיס היה נוח להתע לם מפרק ט"ז בספר דברים, שממנו נלקח שליש הפסוק, שבו ישראל מצווים לא רק על רדיפת צדק, אלא גם על שלושה רגלים, אכילת מצות בפסח ואיסור עבודת אלילים - שחשו בים לא פחות מרדיפת הצדק הערטילאית. גם עבירה על אלה היא חילול השם.
מכל מקום, לא נדקדק בקטנות. המגזר החרדי, כמו כל מגזר, מתעקש על חלקו בקופה הציבורית. כמו מגזרים אחרים, ראוי לדון על מקומו בחברה, על תרומתו לכלכלה ולצבא ועל לי מודי ליבה. בתמורה ראוי לדון גם על המחסור החמור בהש כלה יהודית בחינוך הממלכתי, אלא שכל ניסיון כזה נתקל בזעקות "הדתה".
אבל מערימת השטרות בהפגנה עולה ניחוח שלא עולה מדיונים אחרים על מגזרים וכסף. כיוון שבכל זאת הדימוי של יהודים מזוקנים עם כובע וכסף קנה לו מעמד בהיסטוריה של עם יש ראל - ולא בקטע טוב דווקא - אולי כדאי באמת לברר: האם החרדים אוהבים כסף? נראה שפחות מחילונים. הם חיים בצני עות רבה יותר, ממשאבים דלים יותר. הערים החרדיות נמצאות בשליש התחתון של הדירוג הכלכלי חברתי. כך שאפשר בהחלט לשאול מדוע על המדינה לסייע במימון אורח חיים, שהוא יצ רני פחות מהממוצע במשק. זו שאלה רצינית שנדרש לה פתרון רציני. מה שלא רציני הוא להאשים את החרדים בשוד הקופה הציבורית ולצייר אותם כמי שממלאים את כליהם בשטרות - כשם שעשה עמוס בידרמן בקריקטורה ב"הארץ" - דימוי כזה הוא בהחלט פריבילגיה ששמורה לחרדים ורק להם. ולא צריך את התקציב החדש. כבר בדצמבר 2022 ידע יאיר לפיד שכל תקצוב של חרדים, "זו ביזה. ביזה של הקופה הציבורית, ביזה של הערכים הדמוקרטיים".
האם יש עוד בוזזים
לקופה הציבורית לבד מהחר דים? ממש לא. בתקציב 2023 הוקצו 2.2 מיליארד ש' לתרבות ולספורט. חשוב? בהחלט. יותר מהשכלה תורנית? בוודאי! האם מנהלי תיאטראות )כולל פרינג'(, מחזאים, במאים ושחקנים הם רודפי בצע? מה פתאום? הם לגמרי באמנות לשם האמנות. השכלה גבוהה חשובה? אין ספק. גם לימודי מגדר, גם לימודי משפטים, וגם כלכלה, כמו שמלמדת פרופ' ברזיס באוניברסיטת בר אילן. לכן הוקצו להשכלה הגבוהה 12 מיליארד ש' בתקציב הנוכחי, הרבה יותר מתקציב החינוך החרדי. המדינה מממנת 70 אחוז מהלימודים באוניברסיטאות, אבל אין להאשים את המרצים ואת אנשי הסגל שהם אוהבים כסף, או פנסיות תקציביות, או קביעות. עליהם ליברמן לא יגיד "העסקנים החרדים בכנסת שמעודדים בטלה ובורות ופוגעים במגזר החרדי, במעמד הביניים ובכלכלה הישראלית כולה. זאת על ידי הענקת מיליארדי שקלים למוס דות חינוך שלא מלמדים לימודי ליבה, לאברכים ולמשתמטים".
קל לשנוא חרדים מכל מיני סיבות. ראשית, הם קלים לזיהוי. חליפה שחורה, חולצה לבנה, כיפה או כובע. שנית, הם קלים לציור בשחור לבן. החרדים, כמו דוב הפנדה, רק בהיפוך רגש. דוב הפנדה הוא הסמל האהוב של חיות בסכנת הכחדה, וסרטוני פנדות עושות שטויות צוברים מיליוני צפיות. למה? האם הפ נדה חמודה יותר מחיות נכחדות אחרות? לא בהכרח, אבל היא נראית מצוין בתור לוגו. ממש כשם שהחרדים הם לא בהכרח מכחידי הקופה הציבורית והשוויון בנטל - אבל הם אחלה לוגו.
פרופ' ברזיס מהפגנת השטרות היא חוקרת אליטות. בראיון שנתנה ל"גלובס" בשנת ,2017 היו לה דברים קשים לומר עליהן: הן מתבססות על קשרים חברתיים וקשרי משפחה ומונעות מובי ליות חברתית. על פי נתוניה, "כ 70 אחוז מהסטודנטים שנכנסים לאוניברסיטאות העילית בעולם מגיעים מהמעמד הגבוה... ילדי האליטות נכנסים לבתי הספר של האליטות, והם יהיו האליטה הבאה, בדגש על הכלכלית". כאשר נשאלה אם האליטות אמו רות לייצג את הציבור, ענתה: "לא. אליטות אמורות לקבל את ההחלטות הנכונות ולהתוות את הדרך, ולכן הן מאוד חשובות".
יש מי שמאיים על האליטות ועל כוחן: "זה נכון שהימין מנסה להיכנס לאליטה והם לאט לאט נכנסים, מה גם שבאליטה הפו ליטית יש יותר פתיחות לעומת הכלכלית. אם האליטות האלה ייכנסו, זה עניין של כמות האנשים שתומכים בהן; כלומר הסיבה היא דמוגרפית".
ומי חזק בדמוגרפיה,
אם לא החרדים? "ההון האנו שי של ילדי החרדים הוא מאוד נמוך", היא מבהירה, ומנבאת: "התשתיות, כמו תחבורה ובריאות, יקרסו כבר כשנגיע ל 12 מיליון... אני חושבת על כך שאני צריכה להשפיע על מישהו באו"ם בנושא הדמוגרפיה במקומות שונים בעולם. כרגע ההר גשה היא שאין שום סיכוי לדבר על הגבלת ילודה". באמת יש יותר מדי יהודים בעולם, חבל שיהיו עוד.
כל המחשבות הפרופסורליות הנקיות הללו, על אליטות נקיות ויפות, נפוטיסטיות ותאבות כוח, מוצאות את ביטוין הגול מי בהפגנות נגד החרדים מול ביתו של גולדקנופף, מול הרב אדלשטיין בבני ברק, לקראת עוד הפגנה בבני ברק עם מודעה של "קומי ישראל", שבה יו"ר ועדת הכספים משה גפני לבוש בגדי מלכות תחת הכותרת "המצור על בני ברק - צעדת זעם נגד עושק כספי הציבור". הדאגה לכספי הציבור נוגעת ללב, אבל כדאי להפנות את צעדת הזעם למקום הנכון: על פי דו"ח מבקר המדינה מהשנה שעברה, ארבע אוניברסיטאות נמצאות בגירעון תקציבי של 11 מיליארד ש', מתוכו 8.9 מיליארד בהתחייבויות לפנסיות. תקציביות. על חשבון קופת הציבור. אחת מהארבע היא אוניברסיטת בר אילן, שבה מלמדת פרופ' ברזיס. חבל שהטריחה את עצמה עד לירושלים. היתה יכולה להפגין אצלה במשרד.
החרדים הם לא בהכרח מכחידי הקופה הציבורית והשוויון בנטל - אבל כמו דובי פנדה, הם אחלה לוגו
סופה של שכונת המוגרבים, שלמרגלות הכותל המערבי, היה קשה אך מהיר. בליל 10 ביוני 1967 הרסה מדינת ישראל את השכונה הק טנה, ששכנה שם מאז המאה ה ,12 ושינתה כליל את פניה של העיר העתיקה באזור זה. השכונה, שלא פעם נזכרה כ"רובע המוגרבים", הרובע החמישי של העיר העתיקה )נוסף על ארבעת המוכרים(, נמחתה מעל פני האדמה בתוך כמה שעות. צי הדח פורים של ארגון קבלני ירושלים ביצע את המלאכה בהתנדבות ובהתלהבות, לעיתים בהתלהבות יתרה.
באופן רשמי וגם אמיתי, הסרת השכונה נדרשה כדי לספק מקום למאות אלפי היהודים שביקשו לפגוש את הכותל מחדש אחרי 19 שנה שהיה בשבי הירדני. בסמטת התפילה הזעירה, באורך של כ 28 מטרים וברוחב של 3.4 מטרים, זו שעתה לא נותר לה זכר אלא בתצלומי שחור לבן, לא היה די מקום להמוני בית ישראל. רק מאות יכלו להצטופף בה, וגם זאת בקושי רב.
אלא שלמהלך הישראלי היה מניע נוסף, לא מוצהר. מדינת היהודים באה חשבון עם תושבי השכונה, שלאורך דורות רבים מיררו את חייהם של באי הכותל ומתפלליו, הצרו את צעדיהם שם וטינפו אותו בכוונת מכוון בגללי בהמות ובצואת אדם. לא פעם אף נגבו מהיהודים דמי חסות תמורת הזכות להתפלל בכותל המערבי. לאורך כל אותן שנים כשלו פעם אחר פעם ניסיונותיהם של ראשי היישוב לרכוש את בתי המוג רבים מהבעלים הרשומים: ווקף אבו מדין.
לחמוק ממבוכה בינלאומית
כשזרחה השמש בבוקר 11 ביוני, הפכה השכונה הק טנה, שהיתה דבוקה לכותל המערבי, לעיי חורבות. 108 המשפחות שחיו בשכונת המוגרבים פונו ממנה. במקום הסמטה הצרה הוכשרה עתה רחבה שבה יכלו להיקלט אלפים ורבבות. אורכו של קטע הכותל המיועד לתפילה התארך לכ 60 מטרים. רובו של שטח התפילה החדש נמתח מערבה עד 40 מטרים. רחבת ענק נוספת, עליונה יותר, והוכשרה לעצרות עם ולטקסי ההשבעה של חיילי צה"ל. בחג השבועות הראשון שלאחר המלחמה נהרו מאות אלפי יהודים אל הכותל והעניקו משנה תוקף למעשה ההיסטורי שנשלם זה עתה.
עכשיו, 56 שנה אחרי הימים ההם, מתפרסמת עבודת דוקטורט רחבת היקף של ד"ר שמואל בהט )אוניברסי טת אריאל(, שבוחנת לעומק את מעשה עיצוב הכותל המערבי בין השנים 1967 ל .1982 הפרק המסקרן ביותר בעבודה מכונה "מי נתן את ההוראה?", והוא עוסק בסי פור הריסת שכונת המוגרבים. להריסה הזאת, מתברר, יש אבות רבים, וככל שחלפו השנים כך נטלו לעצמם יותר ויותר גורמים שהיו מעורבים בהחלטה ההיסטורית ההיא את הקרדיט על קבלתה ועל ביצועה.
בהט, כיום חוקר במוסד הרצל לחקר הציונות )אוני ברסיטת חיפה(, עושה סדר בבלאגן. תשובות חד מש מעיות, למרות השאלה הממוקדת, עדיין אינן בנמצא, אבל כעת למשל ברור שראש הממשלה באותה עת, לוי אשכול, כלל לא ידע על הנעשה בכותל. לאשכול נודע ששכונת המוגרבים נהרסה רק לאחר מעשה, תוך כדי ישיבת הממשלה למחרת ההתרחשות. בהט גם חושף את קיומו של קצין בודק, שדאג למסמס את הבירור על תהליך קבלת ההחלטות וביצוען בכותל בסוף מלחמת ששת הימים. הטשטוש נועד לחלץ את ישראל ממבוכה בינלאומית.
אלא שהמידע המרתק אף יותר נוגע כאמור לבדיקה
שמואל בהט, מחבר הדוקטורט: "מי שביקש לראות
בכותל סמל לאומי, לא היה יכול להשלים עם מראה דל ועלוב של סמטה צרה, כלואה בין בתי שכונת המוגרבים,
שהתאים אולי ל'כותל דמעות', אך לא לסמל ממלכתי"
שבהט עצמו ערך בנוגע לשאלה, מי נתן את ההוראה? למעשה, מדובר בסקירה ובבדיקה השוואתית בין הע דויות השונות. בהט (43) נולד 13 שנים אחרי אותם אירועים היסטוריים, והחל לבדוק אותם בתקופה שאיש מהמעורבים המרכזיים כבר לא היה בין החיים. עבודתו התבררה כקשה אף יותר, כאשר התברר שכמעט אין מסמוך המתעד את אירועי אותם ימים. לא במקרה, כנראה. התוצאה היא סוג של רשומון, וגם כמה תוב נות מעניינות וחידות שבהט בכל זאת הצליח לפצח, ושכדאי לצלול אליהן.
שחקני המפתח
השחקנים שהיו פעילים על המגרש באותם ימים היסטוריים היו קצין ההנדסה של איו"ש איתן בן משה; המושל הצבאי המיועד של ירושלים )לימים ראש עי ריית תל אביב( שלמה להט )צ'יץ(; סגנו של להט יעקב סלמן; המושל הצבאי של יהודה ושומרון באותה עת )ולימים נשיא המדינה( חיים הרצוג; אלוף פיקוד המ רכז עוזי נרקיס; ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון; מנהל רשות הגנים הלאומיים יעקב ינאי; וראש עיריית ירושלים טדי קולק.
ההריסה, כך התברר לבהט, לא היתה פרי מחשבה של אדם אחד או גורם אחד. היא גם לא היתה נגזרת של תוכנית מוסדרת, אלא יוזמה מתגלגלת, שהלכה והתפתחה במהלך הימים שלאחר כיבוש העיר העתיקה, עד לגיבושה וליישומה בשטח. הנה אפוא בתמצות רב שלל הגרסאות. מסקנות ותובנות - בסוף.
על פי גרסתו של העיתונאי עוזי בנזימן, מחבר הספר "עיר ללא חומה", שבהט מייחס לה אמינות רבה )בהט אף עיין בחומרי הגלם בארכיונו הפרטי של העיתו נאי הוותיק(, כבר ב 7 ביוני פנה קצין ההנדסה איתן בן משה למושל הצבאי המיועד שלמה להט והציע לו לסלק בתי שימוש שהיו צמודים לכותל. למחרת, על פי בנזימן, ביקר בן גוריון בכותל המערבי ופנה למ נהל רשות הגנים הלאומיים יעקב ינאי בלשון קשה: "אינך מתבייש? ראה, בית כיסא ליד הכותל?" כאשר ניסה ינאי להתגונן והשיב "רק אתמול הגענו לכאן", הוכיח אותו בן גוריון: "אף על פי כן, אי אפשר לסבול זאת". ינאי פנה לראש העיר טדי קולק, שעמד במרחק צעדים ספורים משם. הוא סיפר לו על חילופי הדברים עם בן גוריון וסיכם: "צריך לנקות את השטח. צריך לתת לכותל צורה". קולק הגיב מעשית: "אעשה זאת, צריך לדבר עם הצבא".
עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז באותם הימים, הע ניק את הקרדיט על היוזמה למושל המיועד דאז שלמה להט. לדבריו, להט הציג בפניו בערב שבת, 9 ביוני, את הרעיון "לנקות את הכותל". נרקיס מספר ש"לאחר הרהור של שנייה" אישר את ההצעה. הוא מספק עוד פרט חשוב, שמלמד על נטייתם של רבים בדרגי השטח באותם רגעים שלא לגלגל למעלה את התוכנית, ולא לבקש אישורים מחשש שהתוכנית "תיתקע" ולא תבוצע.
כשלהט שאל את נרקיס אם לא ירצה להתייעץ תחי לה עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון, נרקיס השיב: "אם אבקש אישור מלמעלה, אקבל תשובה שלילית, או שלא אקבל שום תשובה... אני מקבל על עצמי את האחריות". עם זאת, נרקיס מספר שכדי לממש את התוכנית הוא פנה לראש העיר קולק.
גם חיים הרצוג, המושל הצבאי של יו"ש באותם ימים, מגלה: "אילו חיכינו לאישורים הביורוקרטיים הדרושים, לא היתה נופלת שום החלטה. בו במקום ובו ברגע גמרנו אומר לעשות מעשה". הרצוג מספר שבשבת, 10 ביוני, השתתף בתפילה בכותל יחד עם להט, נרקיס וקולק, ושם החליטו למעשה יחדיו שיש לסלק את השכונה,
אשר לטענתו היתה ריקה אז מתושביה )הרצוג טעה - השכונה היתה מאוכלסת, נ"ש(. גם הרצוג, כמו נרקיס, טען שדיין לא היה מעורב בהחלטה.
טדי קולק, לעומת זאת, הרבה להתגאות בשנים הרא שונות לאחר המלחמה כי הוא זה שהעלה את הרעיון, ואף קיבל אישור לבצע את ההריסה ולמחוק את השכונה משלושה: הרצוג, נרקיס ומשה דיין, שר הביטחון דאז. אלא שפרוטוקול ועדת הפנים של הכנסת מ 1972 מספר סיפור מעט שונה. קולק מדווח שם לחברי הוועדה: "זה היה בתקופת המלחמה ולא היה אפשר אז לקבל אישור של הממשלה. מכיוון שרציתי גיבוי והסכמה כלשהי, פניתי לשר המשפטים". שמו של דיין נפקד מתיאור זה.
גם יעקב סלמן, לימים סגנו של להט, טען בשני ראיונות עיתונאיים כי דיין ידע על ההחלטה ואישר אותה. אלא שלסלמן יש ראיון מוקדם יותר שניתן לבנזימן שנה בלבד אחרי המלחמה, ושם הוא אומר שההחלטה להרוס היתה של קציני המטה של הממשל הצבאי, שהחליטו לא להתייעץ, מכיוון שלדבריהם "יד ענו שאם נתייעץ יהיו בירורים, העסק ייסחב". סלמן תיאר את השכונה כ"סלאמס נורא". הוא סיפר שקצין המטה שלו לענייני העירייה בדק את תוכנית המתאר הירדנית וגילה שבלאו הכי יש כוונה לפנות את הס לאמס ליד הכותל, "ואז החלטנו יאיר, איתן בן משה, צ'יץ' ואני להרוס את השכונה".
"אתה יודע ואני יודע"
ממכלול העדויות שהיו ברשותו בהט מסיק שקולק היה האישיות האזרחית הבכירה ונרקיס האישיות הצ באית הבכירה שהיו שותפות בוודאות להחלטה, בת קופה שבה שטחה של מזרח ירושלים היה עדיין תחת ממשל צבאי ולא סופח לישראל.
הוא מתאר כיצד נמנעו כל המעורבים בהחלטה מתי עוד בכתב של התהליך; כיצד התחמק דן טנאי, אדריכל רשות הגנים הלאומיים, שעליו הוטלה המשימה בפועל, מהשואלים שביקשו לדעת מי עומד מאחורי המעשה. הוא גם מציין שמזכיר איגוד הקבלנים, ברוך ברקאי, סירב "לגלח" את השכונה עד שתינתן לו פקודה בכתב. "בן משה", מספר בהט, "הוציא מכיסו רישיון מעבר למזרח העיר, הבטיח לכתוב עליו דברי תודה לארגון הקבלנים, והסביר לברקאי שמסמך זה ייחשב כהוראה כתובה". בניגוד לאופן שבו גורמים שונים ביקשו לנכס לעצמם את היוזמה ואת ביצועה שנים אחרי המלחמה, הרי בזמן מעשה, מדגיש בהט, "הם הבינו את המורכבות שלו ואת הבעייתיות שכרוכה בו".
והנה עוד פרטים מאלפים, שאת חלקם דלה בהט מארכיונו של בנזימן: "בראיון עם בנזימן, בן משה )קצין ההנדסה, נ"ש( טען שאמרו לו שאם העסק יסתבך, הוא יעמוד למשפט ויקבל חנינה וסופו יהיה כסופו של איסר בארי".
בארי, נזכיר כאן, עמד למשפט על הוצאתו להורג במשפט שדה של מאיר טוביאנסקי, שבתקופת מלח מת העצמאות נחשד על לא עוול בכפו בריגול. בארי הורשע, נידון למאסר של יום אחד, ולבקשת בן גוריון ויגאל ידין קיבל חנינה מהנשיא חיים ויצמן.
סגן המושל סלמן, מגלה בהט, סיפר לבנזימן שנה אחרי המלחמה כי דוד פרחי, שהיה יועץ לעניינים ערביים בפיקוד מרכז, דרש ממנו להופיע בפני ועדת בדיקה לאירוע, אך הוא סירב שוב ושוב, גם לאחר שפרחי התעקש ופקד עליו להופיע. "בסופו של דבר העסק מת", תיאר סלמן. בראיון שהעניק לחתום מעלה ב 1992 אמר סלמן דברים דומים: "רצו להקים ועדת חקירה, אבל בסופו של דבר היא לא הוקמה", והוסיף: "דיין הוריד אותם מזה".
לעומת זאת, מצא בהט כי "בשנת 1999 גרסתו של סלמן היתה מעט שונה: הוא טען כי בבוקר 11 ביוני אמר לו עוזי נרקיס שיש ביקורת ורוצים לדעת מי נתן את ההוראה להריסת השכונה, שבמהלכה מתה אישה וכמה נפצעו. לדברי סלמן, נרקיס נצטווה למנות קצין שיחקור את הדבר. באותו יום סלמן קיבל טלפון משר הביטחון דיין, שאמר לו כי אינו צריך לספר לו מי מחפש אותו בממשלה וכמה יהיו מרוצים אם הכל יוביל אליו )לדיין(. "אני מקווה שתצא מהעניין", אמר דיין, "אם איאלץ להתערב, נתאם יחד. לא אשאיר אותך לבד".
בהמשך נפגש סלמן עם הקצין החוקר בעיר העתיקה וברחבת הכותל וסיפר על האירועים ועל הסיבה להרס השכונה. לדבריו, אמר לו הקצין: "את הסיבות מדוע נתנו את ההוראה ומי נתן אותה אתה יודע ואני יודע. מי לא התערב - גם אני יודע. אני מתחיל לעבוד. יצא נו מדברים מורכבים מאלה, אינשאללה נצא גם מזה". שבועיים מאוחר יותר הסתיימה החקירה ללא ממצאים.
בשבת, 10 ביוני, כונסה ישיבה בביתו של טדי קולק בהשתתפותם של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, מנהל רשות הגנים יעקב ינאי, אדריכל רשות הג נים דן טנאי, האדריכל אריה שרון )יו"ר מועצת הגנים הלאומיים(, ההיסטוריון והארכיאולוג מיכאל אבי יונה ויעקב סלמן. קולק הסביר לנוכחים שהמטרה היא לתכנן את הריסתה של שכונה המוגרבים. על הביצוע הופקדה רשות הגנים הלאומיים. צה"ל ואגף העתיקות ביקשו שלא להיות מעורבים בפומבי בביצוע, אך העניקו את ברכתם ואת סיועם.
"טחנתי אותו טוב טוב"
במקור, השטח המיועד להריסה היה מצומצם מזה שנהרס בפועל. הקבלנים, ובראשם זלמן בראשי, שגויסו למשימה על ידי קולק, הרסו על דעת עצמם יותר ממה שהתבקשו. האחראי לחריגה היה כנראה איתן בן משה, שניהל בפועל מטעם צה"ל את ההריסה. האדריכל יוחנן מינצקר, שגויס לחיל ההנדסה והיה שותף למשרטטי תוכנית ההריסה, סיפר לבנזימן: "איתן בן משה ניצל את היעדרי לזמן מה )הלכתי להתקלח( והרס את הכל".
בן משה עצמו התגאה בכך. ב 1999 הוא אמר בראיון לעיתונאי גיורא אילון: "טדי והחבר'ה שלו תכננו שנ עשה משהו קטן, בלי לפגוע במקומות קדושים. היה שם ברחבת הכותל, במרחק כמה מטרים ממנו, מסגד פארס אל מוחמד, איפה שהסוס של מוחמד עלה השמיימה. אמרתי: 'אם הסוס עלה, למה שהמסגד לא יעלה?' טח נתי אותו טוב טוב ולא נשאר ממנו זכר".
אנשי הממשל הצבאי, שחששו משאלות שיצוצו כשיאיר היום, זירזו את הקבלנים בעבודתם. לפנות בוקר התכנסו הקבלנים שהשתתפו בהריסה הרחבה ובי צירתה לטקס מיוחד. הם החליטו לכנות עצמם "מסדר הכותל". התרגשותם היתה עצומה. אחד מהם, יוסף צבן, זעק מעומק ליבו: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שו מרים". רבים מחבריו התפללו ובכו כילדים, בעוד איתן בן משה דיבר איתם על "סילוק הטומאה".
למעט קבוצת בתים צמודים לכותל, בדרום הרחבה, שכונו "בתי אבו סעוד" )שנהרסו רק שנתיים אחר כך(, נהרסו כל בתי השכונה, ובהם מסגד אל בוראק וקבר השייח', שלפי התוכניות המקוריות נועדו להיוותר, וכן מדרסה אל פדליה. הקירות שחילקו את השכונה למת חמים, שאף הם נועדו להיוותר על פי התוכניות, נהרסו גם הם. "רחבת הכותל", מתאר בהט, "שינתה את פניה כמעט באחת: מסמטה צרה בין בתי שכונת המוגרבים לכותל המערבי, שממדיה כ 28 על 3.6 מטרים, הפכה
הקבלנים שלקחו חלק בהריסה כינו את עצמם "מסדר הכותל". התרגשותם היתה עצומה. אחד מהם, יוסף צבן, זעק: "על חומותייך ירושלים". רבים מחבריו התפללו
ובכו כילדים כשהורו "לסלק את הטומאה"