השאלון הקטן | עם איה אנגל, מחברת "בואי הביתה", הוצאת שתים, 255 עמ'

נשואה לתומר ואמא של עלמה, נגה ועומרי, יועצת עסקית וסמנכ"לית בחברת ייעוץ עסקי, מנחת סדנאות לפיתוח מנהלים וחוויית לקוח ומרצה באוניברסיטת חיפה

לגיבורה שלך יש חיים מושלמים לכאורה. מדוע היא במשבר? "כשכתבתי את הספר רציתי לספר את הסיפור של שירה, שפתאום ביום אחד הבינה שהחיים לא בהכרח ארוכים כמו שנראה, ושגם בגיל 39 בואכה 40 את לגמרי יכולה לסיים אותם בבוקר רגיל אחד; רציתי גם לספר על הזוגיות של שירה ואיתן, על אהבה גדולה שפוגשת סלע ענק בצורת רומן שאיתן מנהל מחוץ לנישואים ועל הניסיון שלהם לגשר ולחזור לאהוב; ורציתי לספר גם על יחסים של אישה בוגרת עם אמא שלה, שלא באמת רואה אותה. "אבל היום, אחרי שהספר יצא וקראתי אותו שוב, וגם את התגובות של הקוראות והקוראים, אני מבינה שהנרטיב העיקרי בספר הוא שבר ובחירה: בחיים יש לא מעט רגעים שמבקשים מאיתנו לקבל החלטות, ואנחנו מתעלמות או מדחיקות ועושות משהו אחר קל יותר, כי לבחור זה באמת קשה מאוד. בספר שלי לא אפשרתי לשירה בריחה כזאת. היא פוגשת את עצמה בתוך אירועים משמעותיים שקורים לה, שרובם לא בשליטתה, ומסתכלת למציאות כמעט 'בלבן של העיניים' וחייבת להחליט איפה נמצא הבית רגשית ופיזית. "שירה היא דמות, היא לא אני כמעט בשום צורה, אולי חוץ מכמה הרגלים מוזרים שאנחנו חולקות. אבל לפני ארבע וחצי שנים מצאתי את עצמי ברגע אחר ודומה, ואחרי שיצאתי משם הבנתי שהחיים לא חוזרים להיות אותם חיים - לטוב ולרע - ושהגיע הזמן לבחור. הרבה דברים השתנו בי מאז, גם רגשית וגם פיזית, בחירות שעשיתי ותהליכים שעברתי. אני מכירה היטב את הצורך לבחור וחושבת שעם כל הכאב והפחד שהרגע הזה מביא איתו, הוא גם מביא איתו הבטחה למשהו טוב ומדויק יותר יחד עם היכולת לנשום ריח של חירות אמיתית". זהו ספרך הראשון. למה לכתוב פרוזה? "מאז שאני זוכרת את עצמי, כתיבה היתה הכלי שלי. בכל מצב, שמח או עצוב, שדרש מהנפש שלי תהליך של עיבוד, הכתיבה היתה שם. כל החיים גם ידעתי שאכתוב ספר, אולי כי ספרים תמיד ניחמו אותי. יש לי זיכרונות כילדה שיושבת בפינת הספרייה או בחנות הספרים הראשונה שנפתחה ליד הבית שלי, יושבת שם שעות וקוראת. עד היום ספר טוב הוא בעיניי הדבר הכי מדויק לנשמה. כי איזה אושר זה לקרוא ספר טוב, שהטעם שלו נשאר איתנו בפה כמו שוקולד מריר איכותי".