לביאה, זה בסדר להתרסק

יעל רון יעקבי

ללא אמא ואבא, השכלה אקדמית וכסף בכיס, הגיעה סבתא סידי לחופי עתלית לאחר השואה הנוראה. בזרוע ידה היה חקוק המספר שקועקע באושוויץ, כאשר אצבעות ידיה ידעו כישרון אחד, טוב ומובהק - לתפור. אז סבתא תפרה. עם חוט ומחט היא בראה עולם חדש־ישן. תיקונים לבגדי השכנים, חצאיות לשלוש בנותיה, ושמלות כלה לחסידות בחצרות האדמו"רים בבני ברק.

שמה נודע כתופרת מוכשרת לקהילות שלמות בישראל. היכולת שלמדה אי־שם בילדותה, היכולת שתוחזקה תחת התופת, הולידה עסק משגשג, הולידה בית ויציבות. כוח הצמיחה וההיאחזות בחיים הhכה שורשים גם בדור הבא - אצל אמי.

בן זוגה, אבי, שהיה כל עולמנו, נלקח מאיתנו בפתאומיות לפני כמה חודשים.

בשבעה, כשהמוני תלמידיו ומכריו צבאו אל פתח ביתנו לנחם, רבים שיגרו תחת שפתיהם אותן המילים: "אתם חייבים לדאוג כעת לאמא".

והאמירה הזאת, שכל־כולה טוב ודאגה כנה וחשובה, הצליחה לקומם אותי.

אני מכירה את אמא שלי - ואני יודעת שהיא חזקה מאוד. היא תהיה בסדר. כולנו נהיה בסדר גמור.

באחת השיחות, לאחר לכתו של אבא, אמא אמרה: "אני מתרסקת ומתרוממת מיליון פעם ביום" - ופתאום הבנתי את הביטחון שהיה בליבי בשבעה.

מעולם לא חשבתי שהמנחמים טעו, שאף אחד מאיתנו לא ייפול, אבל היה לי ביטחון פנימי שנצליח לקום. ואולי זוהי התורה כולה.

בעוד שמשדרים לנו שאישה חזקה, עוצמתית ונחושה היא מי שקוראת תיגר על אתגרי החיים, צריך להגיד את האמת הפשוטה - בדרך לכוח ולעוצמה אנו עוברות דרך הנפילה. התרסקות. צניחה חופשית מטה.

אלא שבתוך הצניחה נחפש אט־אט אחר אותו כפתור קטן, טוב וחזק שיפתח את המצנח ויעזור לנו להתרומם למעלה ולנחות על קרקע יציבה.

הכפתור יכול להיות כישרון שלמדנו בגיל צעיר - כמו תפירה. הכפתור יכול להיות גם שקיעה יפה או הליכה על החוף. הכפתור יכול להיות טיפול פסיכולוגי טוב או חברים ומשפחה. לפעמים נמצא את הכפתור בקלות, לעיתים יהיה קשה יותר, ובלבד שאנו כנשים נאמין שאנחנו כל־יכולות, לא כי איננו מתרסקות, אלא כי אנחנו נותנות לעצמנו להתרסק - ולהיבנות מחדש.

איור: רעות בורץ