אזור ההכחשה: בין אושוויץ לעזה

כשמדברים על הכחשת שואה, מדמיינים איזה דביל גלוח ראש עם קעקועים במרתף בירה בגרמניה. משהו שמעורר סלידה אך גם סקרנות, משהו שהכתב התורן של ערוץ מדורת השבט יכול לנצל לטיול בגרמניה ול 2% רייטינג. עבורנו, הישראלים, הכחשת השואה היא לכאורה קוריוז - אך הדבר רחוק ביותר מן האמת.

הכחשת השואה אינה קוריוז, אלא רשת של שקרים הנבנים זה על גבי זה ומחפים זה על זה. הכחשת השואה היא משחק כפול: עבור האנטישמים היא גם לא קרתה )ולכן אין מקום ליהודים בפלשתין ומקומם באירופה( וגם קרתה, ולכן זה בדיוק מה שהיהודים עושים לפלש תינים המסכנים.

בספרו של מחמוד עבאס, אחד מהמועמדים המועדפים על השמאל העולמי לרשת את עזה, ששמו הוא "הצד השני: הקשרים הסודיים בין הנאצים ליהודים", הוא כותב שלכל היותר מתו בשואה 890 אלף, ובכל מקרה לא יותר מכמה מאות אלפים, ושהמספר המפורסם 6 מיליון הוא לא יותר מהגזמה ציונית לטובת הקמתה של המדינה היהודית ונישול אדמות הערבים. כלומר, גם היהודים לא סבלו מהשואה, וגם הם מנצלים את השואה בשביל לעשות שואה לאחרים.

רוב מכחישי השואה פחות בוטים ממחמוד עבאס. הרוב לא יכחישו את מספר הנרצחים, או את העובדה שמדובר ברצח עם מתוכנן של העם היהודי, אלא יתחילו מה מסקנות: השואה היא אירוע היסטורי שמשמש תירוץ להשמדת העם הפלשתיני. לקחי השואה, בקרב המכחי שים המתוחכמים, הם שלישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית ריבונית.

שלשום, במאי הסרט "אזור העניין" ג'ונתן גלייזר זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט עוסק במ שפחתו של מפקד אושוויץ רודולף הס, שנהנית מאיכות חיים נדירה ומבית צמוד קרקע בסמוך לקרמטוריום - אך סובלת מהצעקות, מרעש הרכבות ומהגופות בנהר ליד. ייתכן שהסרט מבהיר היטב את הבנאליות של הרוע - אך אי אפשר להתעלם מהתחושה שלפיו, השואה קרתה לגרמנים.

עם קבלת האוסקר אמר גלייזר: "עלינו להתעמת לא עם מה שנעשה אז )השואה(, אלא עם מה שאנחנו עושים היום", "עומדים כאן יהודים )הוא עצמו( שמתנגדים לכך שהשואה תיחטף בידי הכיבוש, שיצר קונפליקט עבור כל כך הרבה אנשים תמימים". כלומר, השואה לא חשובה היום אלא כתירוץ עבור הכיבוש.

הוא כורך את קורבנות טבח 7 באוקטובר עם "קורבנות" הפעולה הצבאית בעזה. כיצד נתנגד )לכיבוש(, הוא שואל.

טבח 7 באוקטובר היה מסע של רצח, אונס וחטיפה של יהודים חפים מפשע, מסיבה אחת בלבד - כי הם יהודים. לא הכיבוש הלא קיים של עזה גרם למחבלים לרצוח, לא נוס ולחטוף, לא זהות ראש הממשלה, לא העוני ולא היעדר המדינה הפלשתינית, אלא השנאה ליהודים בלבד. מכחישי הטבח לא רוצים שתכחישו את קיומו, אלא את מהותו.

הצריבה התודעתית שמפעילים עלינו אינה שלא היה דבר, אלא שהיה אירוע ובעקבותיו יש חטופים. יש חטו פים, אך לא חטיפה. נרצחים, אך לא רצח. נאנסות, אך לא אונס. יש קורבנות, אך לא תוקף. ואם ההווה )קיומם של הקורבנות( קיים, אך העבר )הפיכתם של הקורבנות לקורבנות( פחות קיים - לשיטתם, אין סיבה להילחם או להחזיק במחבלים.

הכחשת הטבח כיום היא עמדה שולית, אך מסקנותיה מחלחלות לשיח הציבור. מטוויטר כבר ניתן להבין שיש ראל תוקפת "סתם", שהיא מרעיבה את הפלשתינים כדי לכבוש את העזתים, שלא עשו דבר ורק מחכים שנשחרר את החטופים. אין דבר רחוק מהאמת.

ישראל חייבת לענות למכחישים: חמאס ביצע פשע נגד האנושות, כולל גניבת האוכל מעמו שלו. חמאס חייב להיכנע, וראשיו צריכים לעמוד למשפט - בדיוק כמו הנאצים.

עם קבלת האוסקר אמר הבמאי גלייזר: "עלינו להתעמת לא עם מה שנעשה אז )השואה(, אלא עם מה שאנחנו עושים היום". הכחשת השואה היא משחק כפול