זה היה ביתי

שאלות שעוסקות באבהות ובבית, כמבצר מגן או כבית כלא, ממלאות את ספרו החדש של רן גלוזמן רבות מהן נותרות ללא מענה, אבל הכנות סביבן כובשת

סיגל נאור | פרוזה

הבית הוא אחד הנושאים המטופלים ביותר בספרות העולמית והישראלית. החל מהמאה ה־91, אז החלה להתבסס צורת הרומן, היה הבית מרכז ההתרחשות; עבור האצולה היה זה הניסיון להחזיק באחוזות המפוארות שהתפוררותן סימנה גם את התפוררות המעמד הגבוה, ואילו עבור מעמד הביניים, כלומר הבורגנות, היה הבית סמל סטטוס (גם אם, בסופו של דבר, בתיהם של הבורגנים דמו מאוד אלו לאלו). לא במקרה הציע הרומן של המאה ה־91, נוסף על שינוי שעוברת דמותו של הגיבור, מבט חברתי והיסטורי שהבית הצליח לשקף ביתר שאת. גם הספרות העברית מרבה לעסוק בבית, ויש מי שעשו זאת באופן עקבי לאורך כל שנות יצירתם, כמו המשורר אבות ישורון והסופרת רונית מטלון.

ספרו של רן גלוזמן, "בעל בית", נדרש אף הוא לסוגיות שמעלה הבית, הפיזיות והרגשיות. שאלת המרחב ומה שהוא יכול להכיל; שאלת הגבולות, מי בפנים ומי בחוץ; וכן שאלת הבית הראשון, בית הילדות, כמי שמקבע תפיסות עולם והתנהגות בהווה.

כמעט אין עניין שקשור בבית ושגלוזמן לא נוגע בו. כשמדובר בספר שאינו עב כרס, זהו הישג לא מבוטל. על אחת כמה וכמה שהתחושה אינה של תפסת מרובה - לא תפסת, אלא להפך; ההתמודדות עם הסוגיות הרבות ובאופן אינטנסיבי כל כך, מתחקה אחר הדופק המהיר של הזמן הזה, במיוחד כשמדובר בחיים העירוניים בעיר שאינה נחה לרגע - תל אביב.

הרומן נפתח דווקא בנסיעה; המספר (ששמו אינו מוזכר), הילה בת זוגו ועידו בנם בן ה־3, נוסעים לאבן יהודה לבקר את חברו של עידו מהגן, שעבר דירה עם הוריו, רועי וקרן. ביתם החדש זהה במבנהו החיצוני לבתים השכנים, ושטחו הגדול הוא מרכז השיחה של שני זוגות ההורים, מין שיחה ריימונדקארברית, שבה חוזרים הדוברים שוב ושוב על אותן אמירות וקביעות בניסוח אחר. גם האירוניה של המספר ביחס לשיחה מזכירה את המודעות החדה של הגיבור הקארברי: "הוא לא יזוז מכאן לעולם, לא היה לי שום ספק. ואולי בקצה העין ראיתי את הסיפוק שרועי עדיין לא הודה בו. הוא בעל הבית. יש לו בית. בית עם גינה וחנייה וחדרים מיותרים".

ביתם של המספר ושל הילה בשכונת פלורנטין, לעומת זאת, הוא בית כה קטן עד ש"אי אפשר לאכול ארוחת ערב ליד שולחן האוכל אם מגיע יותר מאורח אחד". העובדה שהם אינם מוכנים לעזוב את השכונה התל־אביבית, אולי מפחד שייאלצו להיפרד משנות חייהם העליזות כרווקים, גובה מהם מחיר כבד.

בנו של עזרא, מי שהיה הדייר הקודם בדירה שהם גרים בה, מגיע אל הבניין שוב ושוב כשהוא צועק ובוכה על אביו המת, ומבקש להיכנס לדירה שבה גדל כילד. בכל פעם הודפים אותו המספר והילה, ואינם מאפשרים לו לחדור אל ביתם־מבצרם. ההקבלה בין בנו של עזרא לעידו מתבקשת, בעיקר לאור תחושתו הקבועה של המספר שאינו מצליח להגן על ילדו, ולעיתים כמעט מפקיר אותו. יש בכך הודאה מכמירת לב הנוגעת למגבלותיו של האב, וכאן, הכנות של גלוזמן כובשת. הנה, למשל, כשעידו מסרב להיפרד מהאב כשהם מגיעים בבוקר לגן: "כשנתלה עלי שוב, רציתי לסטור לו, לתפוס אותו בעורף, חזק, ולצרוח עליו: למה אתה עושה את זה?"

הבית אינו מבצר מגן. הזכוכית של דלת הבניין נשברת שוב ושוב, לא ברור על ידי מי (בנו של עזרא הוא החשוד המיידי), וחסרי בית נכנסים אל הבניין, ישנים בו ואף עושים בו את צרכיהם. גלוזמן, אגב, מנכיח בספר בעוצמה את קיומם של חסרי הבית, מכיר בהם ואינו רואה בהם ישויות שקופות; בכך הוא מתחבר למהלך של אורלי קסטל־בלום ברומן האחרון שלה "ביוטופ", שחסרי הבית עומדים בו במרכז ונתונים כל העת למבטו של הגיבור.

העובדה שאי אפשר באמת לדעת מי אחראי לשבירת הזכוכית של דלת הכניסה לבניין, עד שזו מוחלפת לבסוף בדלת מתכת (המילה "דלת" מופיעה ברומן 124 פעמים!), נשארת פתוחה, כמו שאלות אחרות; מדוע חזרה לארץ, למשל, ענבר אחותו של המספר, ומדוע עזבה מאחור באמריקה את בן זוגה ובתה; מיהי האישה המסתורית שהיכתה את עידו, לאחר שזה רדף אחרי חתולים בדרכו הביתה עם אביו; ומדוע החליט המספר, בסופו של דבר, להכניס את בנו של עזרא הביתה, כדי שזה יוכל לסייר בין חדריו.

במקרה הרע, גלוזמן משאיר את השאלות הללו מרחפות באוויר מתוך עצלות או אי־חשק לסגור את הקצוות שנותרו פרומים. עם זאת, אווירת האבסורד בספר יכולה להצביע על כך שגלוזמן דווקא החליט, בכוונה תחילה, להשאיר את השאלות ללא מענה. נדמה שהוא יודע היטב שתשובה כזו או אחרת לא תצליח אף פעם לאחוז במה שנידון להיות לא פתור. ובאמת, יש יסוד קפקאי ברומן הזה, מין עמידה תמידית לפני שער החוק, בלי יכולת להבין את כלליו. הנה חלום שחולם המספר ומדגים זאת היטב: "לפעמים היה עומד בשער שומר שמונע מהדיירים להיכנס לבית, ולפעמים הייתי חולם על בתים ללא דלתות שאני לכוד בתוכם ]...[ בחלומות האלה הייתי כלוא בדירות שלי, בדירות הפגומות האלו שאין להן תקנה. ולעיתים, כשכבר הייתי מצליח לברוח מהן, הייתי מגלה שאני לבד בשומקום".

אימת הכליאה בספרו של גלוזמן אינה נובעת רק מתחושת אי־המוגנות בחדירת הרחוב פנימה, כפי שאכן קורה בעוצמה בחלקו האחרון של הספר, אלא גם מהאימה מפני העצמי העלול לפגוע, ומי שאכן פוגע לעיתים בקרובים לנו ביותר, למשל בילדינו שלנו. נדמה שזה הפרויקט האמיתי של גלוזמן בספר הזה, ויש לקוות שייקח אותו כמה צעדים קדימה בספרו הבא.

בעל בית, רן גלוזמן לוקוס